שמי אייל, אני נשוי ויש לנו בת מקסימה בשם נועה. באחד מימי הסתיו, טיילתי עם נועה בגני יהושע שבתל אביב. לפתע קיבלתי שיחת טלפון חשובה מחבר קרוב, והייתי מרוכז לרגע בשיחה. באותו רגע קצר, נועה הקטנה איבדה שיווי משקל ונפלה אל תוך בריכת מים קרה בפארק.
מלא החרדה, מיהרתי לזנק לעברה, אך עוד לפני שהצלחתי לעשות משהו, אישה חסרת בית שישבה על הספסל הסמוך זינקה ללא היסוס לתוך המים והצילה את נועה. הרגשתי הצפה של תודה ולא מצאתי את המילים הנכונות כדי להודות לה.
שכנעתי אותה שתצטרף אלינו הביתה, שם הצגתי לה תה חם ובגדים להחלפה. היא הזדהתה בשם תמר. כשישבה איתנו בסלון, שיתפה אותי בסיפור חייה הקשה: תמר סיפרה כי ביתה היחידה בגדה בה, ובגללה איבדה את כל רכושה ונפלה לעוני ולחיים ברחוב. בעבר, קנו שתיהן יחד דירות בפתח תקווה אחת לתמר והשנייה לבת ומשפחתה. הבת רימתה אותה, ברחה עם הבעל ולקחה את כל הכסף, והשאירה את אִמה לבד ונטולת כל, נאלצת להתקיים מאיסוף בקבוקים ברחובות תל אביב ליד מתקני החימום בפארק. הסיפור שלה נגע ללבי מאוד ועציב אותי.
לא הצלחתי להבין איך בת יכולה לנהוג כך באִמה. לא יכולתי לשאת את המחשבה שתמר תמשיך לישון ברחוב, והצעתי לה להישאר איתנו. כשאשתי, מיכל, חזרה הביתה, סיפרתי לה כל שקרה. מיכל אמנם נזפה בי לרגע שקצת התרשלתי בעיני בתנו, אך הודתה לתמר מכל הלב על שהצילה את חיי נועה.
מיכל הזמינה את תמר להישאר איתנו, אך תמר היססה, לא רצתה להכביד עלינו. בסוף עזרנו לה למצוא עבודה מסודרת ודאגנו לה למקום נעים בבית אבות בדרום תל אביב. אנחנו מקפידים לבקר אותה לעיתים קרובות, ותמר נראית שבעת רצון ומאושרת. נועה זכתה בסבתא חמה ומסורה, ואנחנו מלאי הכרת תודה על שיכולנו להחזיר מעט לאישה שהצילה את החיים של בתנו.
