מעולם לא הייתי אדישה כלפי אנשים אחרים. לפני שנים רבות, עוד בתחילת ימיי הבוגרים, עזבתי מושב קטן ועברתי לתל אביב הסואנת. עד היום איני מבינה כיצד אפשר לחלוף על פני אדם שזקוק לעזרה, או לגרש אישה ובנה מדירתם בשל קושי לשלם שכירות בשקלים בחודש מסוים. כמובן, תמיד יש יוצאים מן הכלל.
זה היה בשנת תשס”ז, אני זוכרת היטב. חזרתי מהעבודה אחר הצהריים, ובדרכי עצרתי במכולת שבפינת הרחוב. בכניסה עמדה אישה עייפה למראה עם ילד קטן. הבחנתי בהם מיד; האם נראתה מותשת וקצרת רוח.
“מה אתה רוצה?” צעקה לפתע על הילד.
“אמא, אני רעב,” לחש הילד בעדינות.
הורים עם ילדיהם עברו לידנו, סוחבים שקיות מלאות מכל טוב. לפי בגדיו של הילד ניתן היה לראות כי הרעב כבד עליו. האם כמו השתגעה באותו רגע, דחפה אותו ממנה וצעקה שבגללו חייה נהרסו. ואז בלי לומר מילה נוספת התרחקה במהירות מהמקום, משאירה אותו מאחור.
נדהמתי מן המחזה. הילד, כשהבין שאמו הלכה, התיישב בשקט והתחיל לבכות. לא היו אלו יללות רמות, אלא בכי חרישי של ילד שנזנח.
רחמיי נכמרו עליו, ועם כל התקווה שאמו תשוב חיכיתי איתו. עברו כחצי שעה האם לא חזרה ונראה שלאף אחד לא באמת אכפת. הבנתי שלא אוכל לשבת כך עוד, ניגשתי אליו ובעדינות ניסיתי להרגיע אותו. התביישתי מעט; אנשים יכלו להסתכל ולחשוד, אך אף אחד כלל לא נתן בי עין.
בתחילה פחד מעט לדבר, אך כשהזמנתי את המאבטח לסייע באיתור האם, הילד נפתח וסיפר ששמו עומרי והוא בן חמש. תוך כדי בירור ניסיתי לקנות לו משהו לאכול. בתחילה סירב, אך לבסוף החל לאכול בתיאבון רב.
בהמשך התגלה שאותו יום לא טעם דבר. האם שלו נעלמה בלי להסתכל לאחור. לא נותרה לי ברירה אלא לפנות לרשויות הרווחה שיחפשו עבורו את אמו. הרגשתי שזוהי רק תחילת דרכי עם עומרי ולא סיומה.
למזלי, עבדתי בחברת אנשים טובים בשירותי הרווחה. כך היה לי קל לעקוב אחר התפתחות סיפורו. הזמן גילה שאמו גידלה אותו לבדה, לאחר שאביו עזב אותה. לפני הולדתו עוד עבדה, אך בדיעבד חזרה וטענה לא אחת שההיריון הרס לה את החיים. כך חזרה ואמרה גם לילד.
לימים אותרה האם; היא בחרה לנטוש לגמרי את בנה, כתבה מכתב ויתור והשאירה אותו לחסדי הרשויות, באומרה: “זה בסדר, יקחו אותו לבית ילדים.”
עומרי התחנן בפניה שתקח אותו הביתה, אך ליבה לא התרכך. היה קשה לראות את הכאב בעיניו כשהוא אוחז את מכתב הנטישה.
שנתיים אחר כך, לאחר מסכת ארוכה של טפסים, הצלחתי סוף סוף לאמץ את עומרי כבן לי. בזמן ההמתנה חי בבית ילדי העיר, ואני ביקרתי תדיר, הבאתי לו מתנות קטנות וניסיתי למלא עבורו פיסות של בית. היו חברים ששאלו מדוע לי לטפל בילד של מישהו אחר.
השנים חלפו, וכמעט לא הרגשתי כיצד גדל עומרי והפך לבן בוגר ואהוב. היום, כשאני מתבוננת אחורה, ברור לי שאין בלבי רגע של חרטה על שאימצתי אותו באותם ימים קשים. הלב שלי מלא גאווה ואהבה.
