בגיל 52 מצאתי את אהבת חיי, והתחתנו, גם אם זה שלב מאוחר יחסית עבור שנינו. בעלי, עידן לוי, הוא אבא לבת בוגרת, ירדן לוי, בת 25, שגם היא אמא צעירה בעצמה. לאחרונה ירדן עברה גירושים תקופה לא פשוטה עבורה והחליטה לעבור לגור קרוב יותר אל אבא שלה כדי לקבל תמיכה.
בהתחלה, התקשורת שלי איתה הייתה רק דרך שיחות וידאו, ברכות קצרות בלבד. אבל כשהיא עברה לשכונה שלנו, היה ברור שהיא מתקשה לקבל אותי לחייה. ניסיתי לפנות אליה ולשוחח, אך היא רואה בי איום מתחרה על תשומת הלב של עידן. ירדן בטוחה שאם לא הייתי בחיים שלו, היא הייתה ממשיכה לגור איתו בבית הישן שלהם, כמו פעם.
רציתי לעזור ולגשר על הפער, ולכן הצעתי לה לעבור לגור איתנו יש מספיק מקום בבית. להפתעתי, ירדן אמרה שעידן עצמו התנגד כי לא רצה שתהיה עדה לקשיים או חיכוכים שעלולים להתעורר במבנה המשפחתי החדש. דיברתי עם עידן והוא אישר את דבריה הוא חשש מהמעמסה הנפשית ומרצון לשמור על פרטיותנו כזוג טרי.
אני לא מתנגדת כלל לכך שעידן יעזור לירדן זה טבעי שאב תומך בילד שלו, במיוחד בתקופה קשה. ובכל זאת, קשה לי עם האשמות שלה, כאילו אני מקור כל הבעיות. הייתי רוצה שירדן תבין שאני אוהבת את אביה בזכות מי שהוא, לא בגלל כסף או רכוש. נראה שהיא חושבת שללא נוכחותי, כל התמיכה הכלכלית של עידן הייתה מוקדשת לה ולבת שלה. בפועל, הוא עושה מאמצים כבירים, אך גם כך הם מצליחים להשתדרג רק בקושי.
אני שואפת לקשר הרמוני עם ירדן, הבת החורגת שלי, אך הגישה השלילית שלה מקשה על כך. אני חולמת שעם הזמן, ובאמצעות הקשבה והבנה, נצליח למצוא שפה משותפת, ליצור יחד תא משפחתי חם ותומך. החיים לימדו אותי שכל מערכת יחסים דורשת סבלנות, והמשפחה היא המקום שבו אנחנו לומדים להתגבר על דעות קדומות ולבנות הערכה הדדית שבסופה מעניקה כוח לכל אחד מאיתנו.
