לאחותי יש תכונה מוזרה שהופכת כל מפגש לדרמה. היא מהללת את בִּתה בלי סוף, ומאמינה שכל הסובבים אותה חייבים להתרגש ולהיות שותפים לתחושותיה. אבל ברור שזה רחוק מהמציאות.
הבת שלה בת חמש בלבד. אין לי דבר נגדה ברור שכולנו אוהבים אותה, היא הרי משפחה אבל בזה מסתכם העניין; יש לנו מספיק דאגות עם הילדים שלנו.
אך אחותי משוכנעת שבתוּלי היא ילדה נדירה וייחודית, ואנחנו חייבים להתייחס אליה כאל מלאך ממש. וכידוע, מלאכים לא חוטאים ולכן אם היא עושה משהו לא בסדר, הכל נסלח תמיד.
זו בדיוק הסיבה שאף אחד לא ממש שמח כשהיא באה לבקר, וגם לבוא אליה לא נעים במיוחד. לגורל יש חוש הומור אכזר: אנחנו לא רק אחיות, אלא גם עובדות יחד, באותו משרד. לכן הייתי חייבת לדבר איתה.
“תבואי אליי,” אמרה אחותי בטלפון בקולה הדרמטי. “אכין לך חביתה כמו שאת אוהבת. נפגש בצהריים.”
אין ספק, במטבח היא אומנית במיוחד בחביתה המפורסמת שלה.
“אני אכנס תוך רגע,” עניתי בקצרה וניתקתי.
חיפשתי במהירות את מפתחות הרכב והחלטתי לעצור בדרך במאפייה לקנות כמה מאפים טובים, אי אפשר בלי תה ליד. כשהגעתי, אחותי ישבה עם ילדתה ליד השולחן. בקריצה קראה לי להצטרף. התיישבתי, התחלנו לדבר כרגיל, ואז היא אומרת פתאום:
“יאללה, תאכלי,” ומושיטה לי צלחת עם חביתה מרופטת. “בתוּלי לא סיימה אותה.”
פה כבר לא הצלחתי לשתוק:
“מה, אין לכם בבית צלחות נקיות?” שאלתי והשתדלתי להחזיק את העצבים בפנים.
“בתוּלי שלי הכי נקייה בעולם, הידיים שלה תמיד רחוצות!” השיבה אחותי בגאווה, תוך שהיא מחבקת אותה בעודה חופרת באף.
כאן איבדתי הכל. התרוממתי, אמרתי שלום ומאז לא חזרתי אליה לארוחת צהריים.
מה הייתם עושים במקומי?
