באחד הימים הצוננים של הסתיו, עמדתי בתחנת האוטובוס וחיכיתי לאוטובוס שלי. הגשם החל לטפטף, וחמש דקות בלבד נותרו עד שיגיע. חיפשתי מחסה, נכנסתי לאולם ההמתנה והתיישבתי, תוך שאני שולפת את הטלפון שלי כדי להתעדכן בחדשות. לצידי התיישבה קשישה מלאת אנרגיה, ושוחחנו. היה ברור שהיא משתוקקת לחברה, אז החלפנו מילים קלילות על מזג האוויר. היא הייתה מאוד פתוחה, והתחילה לספר לי את סיפור חייה.
החיים שלה לא היו קלים, והיא עברה אסון פתאומי שהותיר אותה ללא בית. הבית שבו גרה נבנה עבור שתי משפחות: היא חיה במחצית אחת, ובחלק השני התגוררה משפחה לא יציבה. למרבה הצער, במסיבה פרועה שנערכה אצל השכנים, פרצה שריפה שהתפשטה גם לבית שלה. למרות שהיא הצליחה להציל כמה חפצים, הבית אבד לחלוטין.
ללא מקום ללכת אליו, היא מצאה מקלט בבית משפחתה של בתה בעיר. אך שבוע לאחר מכן, בתה הביעה אכזבה ואמרה שהסבתא היא מעמסה ושהיא חייבת לעזוב. כאב לי לשמוע איך בתה התנהגה אליה, למרות כל מה שנתנה להן לאורך השנים.
שאלתי אותה היכן היא גרה עכשיו היא סיפרה שמצאה מחסה בבית נטוש במושב סמוך. הצעתי לה עזרה, אך היא סירבה באדיבות, ואמרה שיש לה את כל מה שהיא צריכה. לאחר השיחה, ליוויתי אותה וצלמתי אותה ליד האוטובוס שמוביל אל המושב. כשחזרתי הביתה, החלטתי לפעול ופניתי אל ראש המושב. שבוע לאחר מכן, נסעתי אל ביתה יחד עם חבריי, כולם בעלי מקצוע בענף הבנייה.
בהכוונת ראש המושב ובזכות תמונה שצילמתי של הבית, הבנו מה יש לעשות. כשהגענו, המצב של הבית כמעט גרם לכולנו לדמעות לא הייתה רצפה, לא גג, והמיים הזורמים היו בלתי אפשריים בשל אינסטלציה לקויה ומצוקה כלכלית.
השקענו שבוע של עבודה קשה. הודות לתמיכה של הלקוחות שלנו ולתרומות נדיבות, הצלחנו לשפץ את ביתה. עכשיו יש לה מים זורמים ושירותים תקינים. במבנה הקטן בעל שני החדרים החלפנו גג, טייחנו קירות, והנחנו רצפה חדשה. התודה שלה הייתה התמורה הגדולה ביותר היא חיבקה כל אחד ואחת מאיתנו, ומחתה דמעות של שמחה מעינינו.
השכנים לא נשארו אדישים כל הכפר התגייס לעזור. הם בנו גדר, ניקו את החצר, ואירחו אותנו בכבוד, עם אוכל ואפילו מקום לינה. המפגש הזה חיזק בי את האמונה בטוב הלב ובחום של ערבות הדדית אמיתית.
