החמות שלי היא אחת שלא מתפשרת, עם אופי שקשה להזיז אפילו בסופת חמסין. הוויכוחים שלה על כל דבר קטן והמעורבות הבלתי פוסקת שלה בחיים שלנו, גרמו לי ולארז, בעלי, להרגיש שמנוחה זה מושג ששייך לספרי ההיסטוריה.
למרות שרקדנו סביב האי-הסכמה שלה, נאלצנו לגור יחד איתה אחרי החתונה, מסיבות משפחתיות שלא בדיוק נשאלו לדעתנו. בין דרישותיה, היא החליטה שגם הקטיף זיתים וגויאבות לצנצנות מרקחת הופך לפרויקט משפחתי. מובן מאליו ששאריות הפירות מעולם לא מצאו את דרכם הביתה, אלא נעלמו עמוק במדף התחתון של המקפיא שלה.
בהתחלה הצלחתי להצטרף רק בסופי שבוע, בגלל העבודה שלי. אבל אחרי שנולדה לנו הילדה, מצאתי את עצמי בקטיף כמעט כל יום כי ככה חמותי החליטה, הרי הכי טוב לקטוף בחמש בבוקר. נכון שזה חמם כמו תנור והיתושים מחפשים דם חדש, אבל אין מקום לאי נוחות. היא הייתה קוטפת הכול לעצמה, ואנחנו מקבלים רק שאריות עצים.
העניינים הגיעו לשיא כשארז סוף סוף פתח את הפה ושיתף אותה שאנחנו צריכים גם תמיכה כלכלית חיים פה בישראל לא זולים. מה שבאמת מרשים זה איך היא הגיבה: במקום לדבר, היא בחרה להגיש לנו מרק עם חתיכה מיניאטורית של עוף אולי אפילו ציפור. נפגעתי כל כך, שנעלתי את עצמי בשירותים ונתתי לדמעות לזרום כמו קיבוץ גלויות.
בסוף, החלטנו לשכור דירה ולעבור. וואו, איזו הקלה! פתאום אפשר לנשום, ולשתות קפה בלי השגחה. מאז אנחנו מבקרים אותה מדי פעם, אבל אני מסרבת לשתות תה אצלה מחאה שקטה נגד המלכתה. אני בטוחה שהיא מבינה למה, רק שאין לי אשליה שזה מזיז לה.
מה אתם חושבים על כל זה? הנכדה צודקת? או שהחמות יודעת הכי טוב?!
