יומן 14 ביוני
היום היה מהקשים ביותר שחוויתי בחיי. איך אפשר בכלל להתחיל לתאר בפר words את הכאב הזה? במשך 14 שנה חייתי עם הכלב שלי, תומר, פיטבול לבן שאני קראתי לו כך אחרי חבר מהצבא, כי הוא תמיד היה נאמן ונחוש. תומר ליווה אותי במעברים מדירה לדירה בתל אביב, היה איתי בפארקים, בטיולים לחוף הים בראשון, ואפילו בשבתונים בירושלים.
לא פשוט לראות את עצמך נשבר, במיוחד כשכל השנים התרגלת לחשוב שאתה קשוח. אני יודע יש לי זקן ארוך, קעקועים, תמיד לובש שחור, אבל היום, כשישבתי על הרצפה בבית הווטרינר ברמת גן, בכיתי כמו ילד קטן. תומר שכב על האלונקה, מבטו עייף ועצוב. הוא סבל תקופה ארוכה, והיינו צריכים להחליט. אחרי הרבה לילות בלי שינה, החלטתי שזה לטובתו זה מה שאדם שמגדל בנאמנות חייב לעשות עבור אהובו.
צינורית הייתה מחוברת לרגלו, הווטרינרית הכינה את המזרק עם החומר שירפד את המעבר שלו לעולם שלא סובלים בו יותר. הנחתי את ראשי עליו וניסיתי לנחם אותו בפעם האחרונה, לחש לו באוזן שיילך בלי פחד ושאני מודה לו על כל השנים. הוא הביט בי, וידעתי שהוא מבין. זה היה רגע שאי אפשר להכיל החיבוקים, הליטופים, הנשיקה האחרונה הכל התערבב בדמעות.
קשה לתאר למי שלא חווה הקשר הזה עד כמה חיית מחמד הופכת למשפחה. לא כולם מבינים את זה. היו אנשים שאמרו לי זה רק כלב״, אבל בעיניי, זה בדיוק כמו לאבד אח. אחרי שהעליתי סרטון מטושטש לפייסבוק, אנשים מכל הארץ כתבו מילים חמות, והזדהות גדולה עם הכאב שלי. כמעט 400,000 צפו, ורבים שיתפו איתי זיכרונות על הפרדה מהחיה שלהם.
אני יודע שבסוף חייבים לזכור: התקופות היפות שאנחנו חולקים עם היצורים הללו נשארות איתנו לנצח. אני מנסה לנחם את עצמי שיש אלפי כלבים בארץ שצריכים בית, אולי יום אחד אאמץ שוב. היום אני נותן לכאב להיות, אבל גם מודה על המתנה הזו שהייתה לי כל השנים האלו.
הלקח שלי מהחוויה הזאת לא משנה כמה אתה קשוח מבחוץ: הלב תמיד רך, במיוחד למי שנתן לך אהבה בלי תנאים. תודה תומר, על 14 שנים של נאמנות, חברות, ושיעור גדול על חמלה ואהבה.
