נעמה עלתה לאוטובוס בתחנה שבקצה הרחוב, בדיוק כפי שהייתה אמורה. באוטובוס היה רק מושב פנוי אחד, צמוד לאיש שנראה מעט מבוגר ממנה. בהתחלה, נעמה לא הקדישה לו תשומת לב מיוחדת; עולה ירושלמית בדרכה אל ההורים בנהריה, שבע שעות נסיעה לפניה, וראשה התמלא בבעיות שחיכו לפתרון.
התיישבה בנוחות והאוטובוס יצא לדרכו. אחרי דקות ספורות, אפה התחיל קולט ניחוח קלוש של מושק וקפה חזק קלוי מדי. הריח היה כל כך מריר-מתוק עד שבבת אחת זרחו זיכרונות מתוך נבכי ליבה.
קיץ, חום בוער, היא בת שבע־עשרה, ולצידה אהובה הראשון, איתי, שנשא בדיוק את אותו הריח. הם שוכבים על הדשא בסמוך לירקון, מתנשקים, שמיים זרועי כוכבים מעליהם, ואיתי לוחש לה מפעם לפעם שהם תמיד יהיו יחד, לעולם לא יעזוב אותה. זו הייתה אהבתה הראשונה סערה עזה שטלטלה אותה. היא אהבה אותו כל כך, שהייתה מוכנה לנטוש את הלימודים, הכול, רק להיות קרובה אליו.
אבל הגורל חטף אותו ממנה. איתי התגייס לצבא, ומעולם לא שב אליה הכיר מישהי אחרת בבסיס בצפון, התחתן ועבר איתה לחיפה. לנעמה נשבר הלב. מאז לא יצאה עם גברים אחרים; גם אחרי עשר שנים, הלב בחר בו, למרות שהכזיב.
לרגע אחד פנתה ראשה לעבר האיש שישב לצידה. מה פשר החלום הזה? גבר כהה שיער, עיניים כחולות, אף עדין ושפתיים מלאות, גבוה. הוא דמה כל כך לאיתי, עד שליבה הלם בחוזקה.
-סליחה, אפשר לשאול… במקרה קוראים לך איתי? פנתה אליו בגמגום מהוסס.
-לא, שמי רועי, ענה הגבר בחיוך רחב, שוטף את פניה בנעימות חמימה.
נדמה היה שהוא מתגלגל מהזיכרון שנעמה שמרה בליבה.
-ואת, איך קוראים לך?
-אני… נעמה איבדה מילים לרגע, התעשתה מיד. נעמה, נעים מאוד.
-גם לי ממש נעים, נעמה. את מזכירה לי כל כך מישהי…
-באמת? את מי? שאלה, עיניה נפקחות.
-את אהבתי הראשונה, ברור. נפרדנו בכעס. היא עזבה בשביל מישהו אחר, ומאז עשר שנים לא הצלחתי להפסיק לחשוב עליה. ועכשיו את יושבת פה, ואני לא מעכל.
-זה מוזר, בדיוק אותו דבר קרה לי. אתה כל כך דומה לאיתי שלי מהעבר, אני פשוט לא מבינה איך זה קורה.
-את יודעת מה? נעמה, אולי נחליף טלפונים ונשמור על קשר?
-אשמח, ענתה.
השניים שקעו בשיחה חלומית. ואיך יסתיים סיפורם? אולי הגורל באמת מעניק לפעמים הזדמנות שנייה, אפילו אם בגוף ודמות של מישהו אחר הדומה כל כך לישן. הרי אין מקריות בעולם, נכון?
