תגיד, אתה יודע איך אהבה אסורה יכולה לפעמים לשבור את הלב? קרה לי משהו כזה, רק שהיה אפילו יותר מורכב ממה שתיארתי לעצמי. זה היה כשהייתי בשנה השנייה שלי באוניברסיטה בתל אביב התאהבתי עד מעל הראש בבחורה מדהימה בשם יעל. היא הייתה יפיפייה, חכמה, עדינה, עם לב פתוח שאי אפשר היה שלא להתאהב בו. אבל אמא שלי… אוי ואבוי, לה דווקא הפריע שהמשפחה של יעל הייתה די צנועה, לא בדיוק מה שנחשב “סטטוס” אצלנו בשכונה. מבחינתה, יעל ממש לא התאימה לי, ושאני צריך לחפש מישהי “לפי הרמה שלי”.
למרות כל ההתנגדות של אמא שלי, המשכתי להיפגש עם יעל. אבל יום אחד, קיבלתי ממנה מכתב כזה עם כתב יד עדין וריח של בושם. במכתב היא סיפרה שהיא כבר לא מצליחה להתמודד עם הלחץ שאמא שלי מפעילה עליה, ושהיא החליטה להיפרד ממני. הייתי שבור, רבתי עם אמא שלי ריב ענק שלא זכור מתי היה כזה בבית, ובסוף החלטתי פשוט לעזוב ולשכור דירה ברמת גן, כדי לעשות סוף להתערבות שלה בחיי. אבל תאמין לי, הלב שלי נשאר לגמרי עם יעל, ולא הצלחתי להבין איך היא יכלה לעזוב אותי ככה.
ואז, בדיוק ברגע שכל החיים שלי התהפכו, כשיצאתי להוריד את הזבל בערב חורפי אחד, מה אני רואה? יעל עומדת בכניסה לבניין, בוכה בלי מעצורים. בלי לחשוב פעמיים, הזמנתי אותה להיכנס שתחמם את עצמה, כי באמת היה קריר בחוץ. היא באמת הייתה זקוקה לזה. ואז, כשהיינו לבד, היא שפכה לי את הלב שלה מסתבר שאמא שלי סידרה את כל העניין הזה: היא בעצמה כתבה את המכתב ליעל, כאילו ממני, והצליחה לשכנע אותה שכביכול יש לי כבר מישהי אחרת ושאני עברתי להתגורר איתה.
כשגילינו מה באמת קרה, התאהבנו מחדש, והתחלנו את החיים במשותף, עם הרבה אהבה ורגעים שמחים, והבטחנו לעצמנו שלא ניתן לעולם למעמד חברתי לדחוף אותנו אחד מהשני. מצאנו נחמה וחום זה בזרועות זו, כי הבנו שבסופו של דבר אהבה אמיתית הרבה יותר חזקה מהמבטים ומהדיבורים של הסביבה. ומאז, אנחנו הולכים יחד, יד ביד, ולא משנה מה אחרים אומרים. העיקר שאנחנו מאושרים ביחד.
