אני ומשפחתי גרים בערים שונות, כמו כתמי צבע שנשפכים על בד חלום. לא ראיתי אותם מעל עשרים שנה, והשמות שלהם כמעט נמחקו מהזיכרון שלי, כמו כתובות חולות שנמחקות בידי הרוח ביפו. הם עובדים כאמנים וזמרים במקהלה מהדהדת, וכל חייהם הם רק מסע, נישאים בפיתולי הזמן כמו ניירות מעופפים מעל נהר הירקון.
כשחגגתי חמש, עברתי לגור עם סבתא אסתר, שלפעמים הייתה לבושה בחלוק כחול-לבן והייתה מתבוננת עליי כאילו אני עץ רימון שצריך לגזום. היא חשבה שיהיה קל יותר לחיות עם ילדה קטנה, אז עזבנו את הדירה בין עצי הזית, ועברנו לבית של הקרובים שלה ברחובות, שם עפתי בחלום בין קירות אפורים ורהיטים שמדברים בלילה בשקט.
בהתחלה, אמא תמר ואבא יואב היו מגיעים לביקור פעמיים, לפעמים שלוש בשנה, כמו צללים על רקע חג החנוכה, אך לאט לאט הצעדים שלהם הפכו רחוקים, כמעט בלתי נראים. בסוף אפילו הפסקתי לרדוף אחרי השמות שלהם במחשבות שלי. הקשר בינינו הלך לאיבוד, כמו מגילת קלף שנמסה בגשם.
כשהייתי סטודנטית לרפואת שיניים באוניברסיטת תל אביב, נישאתי בשנה השלישית עם דניאל, האיש שלי שכפות ידיו מלאות אור. עכשיו, דניאל ואני מנהלים קליניקה בפתח תקווה, והפרנסה טובה מאוד. לפני שנה, כמו מתוך ענן מציאות שלא שייך לזמן, הופיעו שוב אמא תמר ואבא יואב. הם התחילו להתקשר לקליניקה, כי אפילו את מספר הטלפון שלי לא ידעו. השיחות שלנו היו ערפל של תלונות, כמו ענני קיץ עבים הם סיפרו כמה קשה להם וכמה העולם אינו מטיב עימם.
הקשבתי לכל התלונות, ועניתי להם שזו הייתה בחירתם כאשר נתנו אותי לסבתא אסתר, כמו מנחה לבית המקדש שנשכחה על המזבח. לפעמים היו שולחים לה כמה שקלים חדשים, בקושי מספיק לקנות לחם ודבש, אבל בדרך כלל חיינו מהפנסיה שלה, כמו שתי סנוניות שמתחלקות בפרוסת חלה. היא חזרה ואמרה לי שצריך לחסוך בכל שקל, ואני למדתי לחשב את הכסף כמו פאזל בלי חלקים.
בבית הספר הצלחתי מאוד, והייתי עובדת בלילות בבית החולים “שיבא” בתור עוזרת רפואית כדי שיהיה לי כסף ללבוש בגדים חדשים ולקנות ספרים, כמו ציור עגול של חיוּת שלא נגמרת. כיום, מרגישה שיש לי חיים נפרדים, כמו ענף שנשבר מעץ ואני הולכת בדרך שלי, והם בדרך שלהם.
כשאבא יואב ואמא תמר הבינו שלא אעזור להם כספית, איימו לבקש מזונות, כאילו הפכו לשופט וברווז באותו חלום. דבריהם הרחיקו אותי מהם עוד יותר, כאילו הבניין בינינו נסדק. פעם התלבטתי אם לעזור, אבל עכשיו איני רוצה לבקר בנמל הזה. אני תוהה ביני לביניהאם הצודקת אני, או שמא עליי להמשיך ולעזור להורים שלי בחבלי המציאות המוזרה הזאת?
