אני ומשפחתי גרים בערים שונות בישראל. כבר יותר מעשרים שנה שלא התראינו. ההורים שלי עוסקים באמנות ושרים במקהלה, כל החיים שלהם הם בעצם מסע ממקום למקום. בגיל חמש עברתי לגור אצל סבתא שלי. היא רצתה להקל על עצמה בגידול ילד, ולכן נאלצה לעבור לבית קרובי משפחה שלה.
בהתחלה, אימא ואבא היו באים לבקר אותנו פעמיים בשנה, לפעמים אפילו שלוש. אבל אחרי כמה שנים, הביקורים שלהם הלכו והתרחקו עד שבסוף הפסיקו כמעט לגמרי. בשלב מסוים הפסקתי לחשוב עליהם. גם הקשר שלנו נעלם. כשהייתי סטודנטית לרפואת שיניים, התחתנתי בשנה השלישית של הלימודים.
היום אני ובעלי מנהלים קליניקה פרטית לרפואת שיניים ואנחנו מרוויחים יפה מאודההכנסות שלנו מספקות לנו חיים טובים כאן בארץ. לפני שנה ההורים שלי פתאום הופיעו מחדש. הם התחילו להתקשר לקליניקה, אפילו לא היה להם מספר הטלפון האישי שלי. השיחות שלנו עסקו בעיקר בכך שהם התלוננו כל הזמן על החיים שלהם.
אני הקשבתי לכל התלונות שלהם ועניתי להם שהם בעצמם בחרו את הדרך שלהם כשהעבירו את הבת שלהם לגדול אצל סבתה. לפעמים הם היו שולחים לסבתא שלי כמה שקלים, אבל ברוב הזמן אני והיא חיינו מהפנסיה שלה בלבד. היא סיפרה לי את זה הרבה פעמים ואני הבנתי היטב את המצב, כי היינו צריכות לחסוך בכל דבר.
בבית הספר הייתי תלמידה מצטיינת, וכדי שיהיה לנו ממה לחיות ובמה להתלבש עבדתי בלילות כאחות עוזרת בבית החולים. היום אני מרגישה שיש לי חיים משלי, ולהורים שלי יש את שלהםוכל אחד הולך בדרכו.
כשאבא ואמא שלי הבינו שאין לי כוונה לעזור להם, הם התחילו לומר לי שיבקשו ממני מזונות. המילים האלו הרחיקו אותי מהם סופית. אם בעבר הייתי מהססת לגבי ההחלטה שלי ואפילו שקלתי לעזור להם בכסף, היום אני ממש לא רוצה להכיר אותם. לדעתכם, אני צודקת או בכל זאת צריכה לעזור להורים שלי?
