השכן שלי החל לרצות את אשתי, ואני, בתמימותי, חשבתי שאפשר להגן על אהבה וכבוד באגרוף קמוץ. אחרי הכלא, המזימות והבגידות, הייתי בטוח שהחיים שרפו לי את הנשמה עד תום, והשאירו רק אפר בכיסים. אבל כשנקשתי בדלת העבר, נענה לי ילד בן עשר עם העיניים שלי.
הסיפור התחיל באירוע שקט כמעט ולא מורגש, כמו סדק קטן בזכוכית, שהלך והתרחב עד שיצר רשת נטולת רחמים של השלכות. זוג צעיר יואב ונעה סוף כל סוף קנו דירה משלהם בבניין חדש שנחנך בתל אביב. השמחה שלהם נגעה בשמיים נעה הייתה בהריון, והעתיד נראה מבטיח ומתוק. הדירה עמדה ריקה, ויואב התמסר לכל פרט בעיצוב הקן בידיו. באותה תקופה, כמעט כגזירת גורל, נזקק למקדחה ודפק בדלת השכן.
השכן, שהציג את עצמו כעומר, לא רק שהיה בעל המקדחה המבוקשת, אלא איש שיחה נעים, חברותי, עם סוג של חוצפה אופיינית לישראלים שמרגישים בבית אצל כל אדם. עומר מיד התארח והתנהג כאילו מזמן חיכה להזמנה. המבט ששלח לעבר נעה היה ארוך מדי, בוחן מדי.
תמיד תהיתי למי זכתה בת המאור עיניים שכזאת, אמר ללא שמץ בושה. מהחלון שלי אני רואה את המרפסת שלכם מצוין. יכולה הייתה להתאים לבניין יוקרתי יותר.
לו נעה התנגדתי או האדימה, יואב היה עוצר אותו מיד. אבל היא רק חייכה במבוכה, מתייחסת לדבריו כמחמאה מסורבלת. יואב החליט לא להחמיר, הרי נעה בחודשים מתקדמים, ולא צריך להטריד אותה. אולי עומר סתם מגזים בהומור ישראלי, חשב לעצמו.
אבל עומר לא התבדח. הוא נעשה אורח תדיר, הגיע עם זרי פרחים מרשימים ומעדנים שעבור יואב ונעה היו רק סיפורים. ביקוריו, שהיו נדירים, הפכו טקס קבוע. ובערב אחד, עם כוס יין ביד, חצה את הקווים.
תן לי את נעה, אמר בשקט. מה בכלל אתה מסוגל להציע לה? עוד שנים של חסכון, שגרה ודאגות? היא ראויה ליותר לפינוק ולהערצה. היא תפרח איתי, תהיה כאבן יקרה שמצאה את המסגרת.
ליואב נמאס. בעיוורון של כעס, הנחית אגרוף על פניו השחצניות של עומר.
לאחר המקרה, הביקורים פסקו. נעה נעלבה מהתנהגות יואב, מבלי להבין את הסיבה. יואב לא סיפר לה את כל שפרטיו, לא רצה עוד דאגות בערב לפני הלידה. התכנס בתוך עצמו, שותק מטען הסוד, ופניו תמיד עגומים. אולי דווקא הבדידות הזאת משכה את תשומת הלב של אישה לא מוכרת ברחוב.
סליחה, אפשר לדעת איך מגיעים לרכבת? שאלה בקול רועד.
המבט שלה שידר מבוכה ודאגה. יואב, שגדל בבית עם ערך חזק של עזרה הדדית, לא סירב. הדרך הסתבכה, וכשראה כמה היא מבולבלת, הציע ללוות אותה. בדרך, הציגה את עצמה כטליה, החלה להתלוצץ, ובלב יואב שנפגע מהאדישות של נעה והחוצפה של עומר נדלקה מחדש ההרגשה שהוא משמעותי. נסחף לשיחה והתרגל מחמאה, לא שם לב איך מגיח מהסמטה בחור חסון.
הבחור החל להציק לטליה, מושך אותה בשרוול ואומר דברים דוחים. יואב לא היסס, עמד ביניהם. זכר את עומר, והתגובה באה חזקה. נגיחה מדויקת והבריון עף לקיר. מיד התנפלו עליו שני שוטרים. טליה בבכי האשימה אותו בתקיפה. קלט, באיחור כואב, שהכל היה קומבינה ועומר עומד מאחורי.
הסבר לא היה למי לתת. הידיעה על מאסרו הרעידה את נעה; הלידה הוקדמה. בן נולד. יואב מעולם לא ראה אותו: מהכלא קיבל מכתב רשמי עם דרישה להתגרש ולוותר על זכויותיו כאב, לטובת בעלה החדש של נעה עומר. בן רגע התמוטט עולמו של יואב, הותיר רק ריק קפוא.
כשיצא, עמד מול שער הכלא בלי מושג לאן ללכת. חלם על נקמה ועל חיבור לבן, אבל עם הרוח הקרירה של החופש הבין כי זה לשווא. נדמה שהחיים גוועים באיטיות. לקח רכבת למושב בו גדל, לאמו. הזיכרונות מרירים: האב התאבד, האם נישאה מחדש ובן הזוג, גבר קשה, הרים יד גם עליו וגם עליה. הבית שהיה שייך לנעה, למאסרו קטע לו כל אופק מקצועי.
אמו קיבלה בידיים בוכות. אביו החורג, מבוגר ועייף, כבר לא היה אלים. יואב חשב שאולי יוכל לשקם עצמו שם. אך כשאדם מבוגר השתכר, צפו מריבות העבר. הפעם יואב לא נכנע. בתגובה, הותקפה אמו; יואב התחנן שתעזוב.
אני לא מסוגלת להשאיר אותו, בכתה. הוא לפעמים בסדר, סתם שתה יותר מדי…
דבריה נתלו באוויר שיפוטיים. יואב הבין שאין לו מקום. אמא תחבה לידו כתובת של בת דודה מחיפה, שהציעה אירוח. הוא לא הרגיש קשר, ולא רצה להיות למעמסה.
העוברים והשבים של השנים הבאות נמרחו לאפור של ימים חסרי תקווה. יואב מצא עצמו בתחנה מרכזית, לן היכן שמצא, לוקח כל עבודה זמנית בזול. המציאות נראתה לו כמו מכונה אדישה, טוחנת חיים כשלו. ואז, ברגע שיא החשכה, צצה בחייו אמונה.
בראיון עבודה במפעל קטן בפתח תקווה, לא חשב שיש לו סיכוי. מראהו דיבר בעד עצמו. אך אמונה, אשה חזקה ובוטחת, עיינה במסמכיו בריכוז.
אני רואה שאתה בחור עם עקרונות, אמרה. כנראה הגורל נבחן אותך. אני אדאג שתתקבל.
היה זה כמו נס: בנוסף למשרה הציעו לו חדר במעונות עובדים. מהמשכורת הראשונה קנה לאמונה שוקולדים ופרחים. רצה להודות לה, היא פירשה זאת לאהבה. לפתע מצא את עצמו מתחת לחופה.
אמונה לא הייתה יפה כמו נעה, אבל ראה בכך יתרון, לא תמשוך תשומת לב מיותרת. היה לה בן מחוץ לנישואין, ילד בן חמש, שיואב, מתגעגע לבנו שאבד, נקשר אליו בכל ליבו והחליט לגדלו כאילו היה שלו. רצה להיות בעל טוב, ליצור מקלט בטוח ורגוע.
אלא שהנמל הזה היה סוער. אמונה שלטה ביד ברזל: ויכוחים, צעקות, דרישות בלתי פוסקות. היא אף יכלה להכות ולבזות. רק בזמנים שהכל התנהל כרצונה שרר שקט. כך התנהגה גם אל בנה, ויואב שוב ושוב התערב להגן עליו.
הילד, אדם, הפך לאור בעולמו. היו יחד תמיד: דייג ליד הכנרת, תיקון אופניים, טיולים בפארק. אמונה ראתה בחיבור הזה בזבוז זמן מבחינתה יואב צריך להתרכז בעבודה וכסף.
בעבודה בלילות במחסן, פגש את שירה. פניה רכות, נראות כמו אלו של נעה אך אופיה שונה: שלווה, משחקת ללא פלרטוט או מניפולציה. נפשו כמהה לעדינות שלה, על אף שלא תכנן רומן ליבו נשבר. הוא הבין שיושר יצדיק לעזוב, אבל איך ינטוש את אדם? איך יתמודד עם איומיה של אמונה?
לא הצליח לעמוד בפרץ. שירה הרתה. יואב, נקרע מייסורי מצפון, סיפר לאמונה. במקום כעס נתקף היא בבכי נואש: תאיים שתפגע בעצמה אם יעזוב. יואב נכנע: הרגיש חייב לה על כך שהוצאה אותו מן השפל.
שירה, באצילותה, מחלה לו, אך אמונה גילתה והעבירה אותם לעיר אחרת. את בנו השני לא ראה. בהתחלה היו עוד מכתבים בודדים, אחר כך כלום. הוא גידל ילד לא לו, בעוד ילדיו שלו נקלטים על ידי גברים אחרים.
שנים של שיגרה מעוכה עברו. יואב קרס בבריאותו; בתי חולים, תרופות, תחושת חסר תקנה. אמונה רק התרגזה על חולשתו. הצלה באה מטלפון של אמו: אביה החורג נפטר, והיא על ערש דווי. יואב טיפל בה בשקט, ואז קיבל מאמונה מסמכי גירושין. הוא חתם בתחושת סיום תקופת מאסר ארוכה.
לא רצה להישאר בבית הכואב, החליט למכור ולהתחיל מחדש. אז התקשרה בת הדודה מחיפה הציעה להשקיע במשותף בדירה. יואב, כמה לאהבה ולמשפחה, העביר לה את כל הכסף. כשהגיע הבין שהדירה רשומה רק על שמה ושם בעלה; אותו שלחו לדרכו. לא היה בו כוח לערער. מתוך רחמים קנו לו כרטיס לאילת הוא בחר בחיפה, קסם פעם לביתו.
ואולם חיכתה לו רק הבדידות. תחנה מרכזית, לינה ברחוב, תורים למרקייה. בריאותו התדרדרה. בביה”ח, רופא ותיק בחן את התיק בהבנה:
עוד יש לך חיים, בחור. למה ויתרת?
אבל בשביל מה? השאלה הברורה ריחפה באוויר. פתאום, התשובה הבריקה: הילדים. שגה, אבל חובתו לנסות לתקן.
תחילה ניסה לאתר את בנו הבכור. כמעט בלתי אפשרי לבד. הרופא הציע תוכנית טלוויזיה פופולרית לחיפוש אנשים. יואב התקשר ושבוע לאחר מכן בנו נמצא והסכים לפגוש.
ההתרגשות מילאה אותו. ניסה להיראות במיטבו, אך השנים והקשיים ניכרו עליו. הבן, שנקרא רועי, הגיע ברכב יוקרה; דומה לעומר, מבטו קר ומתנשא.
מה אתה רוצה? כסף? שאל בישירות מנוכרת.
יואב התקשה לדבר.
לא רק לראות אותך, לשאול איך אתה.
אין לנו על מה לדבר. יש לי אבא שגידל אותי, הוא הדמות שלי. שנית לא צריך. אמא סיפרה לי הכל כשנדרשה הסכמתי לניתוח. אז בבקשה, עזוב אותי.
לפני שעזב הניח לו בכף היד חבילת שטרות. יואב רק הסיט ידו. הכאב חתך אותו, אך במה יופתע? הפכו לזרים המופרדים בשנים של שקר. ואז נזכר באדם. בינתיים בוודאי כבר סטודנט. אמונה פעם אסרה עליו לראותו, אולם עתה היה חופשי.
השיחה הייתה קשה אף יותר. הקול מעבר לקו חד, פגוע.
עזבת אותנו אז. לא נשארת. אמא סיפרה הכול. אל תתקשר יותר.
נותרה רק חוט דק אל שירה. יואב לא העז להפריע לה, אבל בנו הקטן לא נתן לו מנוח. החליט לבדוק רק אם חיה במקום. אם לא נגמר, סוף.
ניגש לבית בו ביקר בסתר פעם, והרגיש את האדמה נשמטת תחתיו. פחד, בושה, תקווה כולם יחד. הדלת נפתחה. ילד רציני בן עשר הביט בו בעיני תכלת.
את מי אתה מחפש? שאל ובחן.
שירה, מי בדלת? נשמע קול אהוב, מוכר.
יואב קפא. זה היה הקול שלה.
איזה איש הגיע קרא הילד.
ויואב לא הסיר את עיניו מהילד חש בבהירות חיבור בין תווי פניו לתווי שירה ושלו.
שירה עמדה בכניסה למטבח, שינוי קל ניכר בה, שיער מעט אפור, לבושה בפשטות. בידה קופסת ריבה. כשראתה אותו נעצרה. הצנצנת החליקה מידה והתנפצה על הרצפה, מתיזה טיפות אדומות של דובדבן על האריחים.
יואב נפלט ממנה, בלחישה.
ואז צעדה לעברו, התעלמה מהשברים, וחיבקה אותו חזק, לא חוששת ממעילו הישן או מערבוב ריח דרך.
חיפשתי אותך כל כך הרבה שנים איפה היית? אל תספר עכשיו, תספר אחר כך. אתה רעב? תראה, זה הבן שלנו. יואב. הוא יודע הכול עליך. תמיד הראיתי לו את התמונה שלך. נכון, ילד?
הילד בהה בעיניים גדולות, מהנהן בלי לנתק מבטו מהזר. יואב, מחזיק עדיין את שירה בזרועו, הושיט יד לעבר הילד. קולו רעד, אך לא הייתה בו תקווה טהורה מאי פעם.
שלום, בן. סלח לי שלקח כל כך הרבה זמן.
וברגע ההוא, בין השברים, בשלוליות המתוקות על הרצפה הישנה, מצא סוף סוף את מה שחיפש בכל חייו העצובים: לא מחילה, לא צידוק רק בית. בית שחיכה לו, בית שאפשר לשוב אליו.
