3 באוגוסט
עדיין קשה לי לכתוב הכול, אפילו עכשיו, שנים אחרי, אבל אולי זה יעזור להשיב נשימה לליבי. פעם חשבתי, בתמימות של צעיר, שאפשר להגן על אהבה בכוח היד, לשמור על כבוד במשיכת אגרוף. אבל החיים טשטשו אגרופים והעמיסו על ליבי שכבות של אפר. והנה, אחרי כל הבגידות והכלא, כשדפקתי לדלתו של העבר ילד בן עשר, עם העיניים שלי, פתח לי את הדלת.
הכול התחיל כל-כך שקט, כמעט בלתי מורגש, כמו סדק דק שעובר לאורך זכוכית. אני ודביר, אשתי דאז, תמר, סוף-סוף הצלחנו לרכוש דירה חדשה ברמת גן. היא הייתה בהריון, וחשנו על גג העולם. דירת שני חדרים ריקה, לבנה, מלאה תקווה. כל ערב עומד אני עם פטיש וקדיחה, משקיע מעצמי אהבה אמיתית בבניית הבית. עד שיום אחד הבנתי שאני צריך מקדחה, וניגשתי לדפוק אצל השכן ממול.
השכן, שקראו לו יואב, התגלה כאדם חביב, קצת חצוף, ישר ולעניין, עם מבט ממושך מדי על תמר.
מי זכה בכזאת יפהפייה? שאל בגלוי, מולי. מהחלון שלי רואים לכם למרפסת. היית יכולה בקלות להגיע לבניין יותר יוקרתי.
רק אם תמר הייתה מתרעמת אולי הייתי פוסל אותו מיד. אבל היא המתיקה חיוך, קיבלה את המילים כביכול כמחמאה מוזרה. החלטתי לא להאיץ דברים, היא בהריון, ולא רציתי להדאיג אותה סתם. אולי זה פשוט הומור בוטה מדי, חשבתי.
רק שיואב לא צחק. הוא המשיך להגיע עם פרחים, עם ממתקים יקרים שקראנו עליהם רק באינטרנט. ככל שהשבועות חלפו, הגיחות שלו לדירה הפכו תכופות ונועזות יותר. עד שבערב אחד, בגילופין, חצה את כל הגבולות.
תשמע, תוותר לי על תמר. מה אתה מציע לה? דירה פשוטה, דאגות, חיסכון? היא נולדה בשביל פאר והערצה. איתי תזרח כמו יהלום.
שם נשברתי. בלי מחשבה היד שלי מצאה את פניו. האגרוף שלי נחת עליו כמו סלע אחרי חודשים של תסכול.
מכאן הכול הידרדר. תמר נעלבה מהתפרצותי, לא באמת הבינה למה. חיפיתי, לא רציתי להעמיס עליה איסורים לפני הלידה. נסגרתי בתוך עצמי, עד שהפכתי צל מהלך בבית.
יום אחד, ברחוב ליד הבורסה, ניגשה אליי בחורה ושאלה בעדינות
אתה יודע איך מגיעים לרכבת סבידור?
פניה הסמיקו, עיניה התרוצצו בדאגה. ככה גודלו אצלנו לעזור למי שבצרה. הצעתי ללוות אותה. בדרכנו הציגה עצמה כרינת, קצת פלירטטה, ואני, מותש מהקור בבית, נשבתי. ואז הופיע יאיר, בחור נמוך וצנום, החל מתגרה ברינת. לא היססתי, התערבתי שוב מצאתי את עצמי עם האגרוף ראשון. ניידת הגיעה, רינת בוכה ומאשימה אותי. בתא המעצר הבנתי הכול היה מתוכנן. מי ביים? לא קשה לנחש.
לא נותר למי להסביר. תמר, הלידה שלה הוקדמה מהבהלה. נולד בן, אך לי לא נתנה לראותו במקום זה קיבלתי צו גירושין, ודרישה לחתום על ויתור על אפוטרופסות עבור “בעלה החדש”, יואב. הכול נגמר רק ברגע. נשארתי עם חלל.
כששוחררתי, עמדתי חסר תכלית בשערי הכלא. חלמתי לנקום, להחזיר את בני. אבל שרידי האפר שקרו בי לא הבעירו עוד שנאה. בכל זאת חזרתי לכפר שלי בגליל, לאמא. אבא התאבד שנים קודם, אמא נישאה שוב, ואיציק בן הזוג שלה לא חסך במכות גם לה ולי. אבל עכשיו הזדקן, נראה כמו נר דועך. הימים הראשונים עברו בשקט, עד ששוב שתה ואיים. הפעם עניתי לו. אמא, מפוחדת, דחתה כל דרך לעזוב אותו. למרות הדמעות, נשארתי זר בביתה.
נתנה לי כתובת של בת דודתה מחיפה, שזמינה לארח. קניתי כרטיס, על שמה, אבל לא העזתי להגיע, כי הייתי זר גם לה.
חלפו שנים קשות. נדדתי בין תחנות מרכזיות, אספתי עבודות מזדמנות בשכר מינימום סכומים שמהם לא ניתן להתקיים, במעט השקלים שהרוויחתי. פעם, בלילה אפור במיוחד, התקבלתי לעבודה זמנית דרך לשכת תעסוקה קטנה, בזכות גילה, מנהלת עם עיניים חזקות ופה ברור.
רואים שניסית להילחם בחיים, אמרה, מגיעה לך הזדמנות.
לראשונה אחרי שנים קיבלתי עבודה, חדר קטן במעונות העובדים, ועם המשכורת הראשונה הבאתי לגילה שוקולדים ובוקה קטן. לקחה את זה כמשהו גדול יותר. רגע אחרי עצמתי עיניים בפתחון, כבר עמדתי תחת החופה.
גילה לא הייתה כמו תמר; לא יפיפייה, אבל בזה מצאתי הקלה. לה היה בן קטן, דניאל, בן חמש. התאהבתי בילד, כאילו סוף סוף חיבקתי את בני, שלא זכיתי לגדל. רציתי להיות אבא טוב, להעמיד סוף סוף בית חזק.
אבל הבית היה סוער. גילה הייתה קשה, תוקפנית, סכינים נזרקו באוויר כמעט כל ערב. דניאל היה קרן אור, הילד שתמיד תמך בו בשקט, לקח לדיג בפארק הירקון, רכב איתו על אופניים. גילה קינאה בקשר שלנו, טענה שאני מבזבז זמן שצריך להפוך לשעות עבודה.
לילה בו ליקטתי עוד משמרת, בפעם הראשונה פגשתי את ירדן; מזכירה עם עיניים מנצנצות, רכות ועדינות. היא הזכירה לי את תמר, אבל אופייה היה אחר. לא הייתה בה פזילה או משחק. הנשמה שנשארה בי נמשכה אליה בלי שליטה. לא התכוונתי לבגוד, אבל הבית היה קר, ורוך של מגע לא הכרתי שנים. בסוף גם היא הרתה.
בחרתי לחשוף והפעם, גילה לא זעמה, אלא התמוטטה בבכי מאיים. נשארתי. הרי היא הצילה אותי פעם, איך אעזוב? ירדן הבינה, לא הקשתה, רק ביקשה שאהיה שם כשאוכל. אז גילה עברה עיר, קטעה לי כל קשר עם ירדן ובני השני. ניסיתי לשלוח מכתבים היא החזירה אותם. גם את דניאל גידלו אנשים אחרים.
כך המשיכו השנים, ימים נוזלים אחד בשני, כאילו נמסתי לתוך קירות אפורים. את ממוני הזעום ביליתי בבתי חולים, גילה רק התעצבנה מהחולשה שלי. יום אחד קיבלתי שיחה אמא גוססת, איציק מת. גילה הסכימה שאסע. אמא מתה חודשים לאחר מכן, וגילה שלחה מסמכי גירושין בדואר. חתמתי בתחושת הקלה שמסתיימת תקופת מאסר נוספת.
לא רציתי להישאר בבית רפאים, מלא זיכרון וכאב. מכרתי אותו בכמה מאות אלפי שקלים שחוקים. אז התקשרה שירה, בת הדודה מחיפה, הציעה להשקיע יחד בבית לשתינו. מסרתי לה את כל הכסף, וכשהגעתי לחיפה התברר שהבית רשום רק על שמה ועל בעלה. ביקשו “שאבין” ושאעזוב. קיבלתי מהם כרטיס לאוטובוס ובחרתי לחזור לעיר, לתל אביב, שם פעם אהבתי.
היו לי רק רחובות ולילות קרירים בתחנה המרכזית, מרקים מחולקים, אינסוף תורים למקלטים. בריאותי הידרדרה רק רופא זקן בבית החולים ראה בי משהו.
יש לך עוד שנים לחיות, גבר. למה הרמת ידיים?
ובשקט, בלב, ידעתי תמר, דניאל, ירדן הילדים. אולי עוד אוכל לתקן, לפחות במשהו.
הראשון שחיפשתי היה בני הבכור. זה לא היה פשוט, אבל אותו רופא סיפר על תוכנית טלוויזיה פופולרית שמתרכזת באיתור קרובים. לאחר שבוע התקשרו מצאו אותו. הבן שלי, נדב, הגיע במכונית יוקרתית. היה לו מבט יהיר של יואב.
מה אתה רוצה? כסף? שאל ביובש.
לא רק לראות איך אתה, גמגמתי.
יש לי אבא, ואני צריך רק אותו. אמא סיפרה את כל האמת, כשביקשו את אישורי לניתוח. אל תתקשר יותר.
הוא ניסה לתת שטרות בלירה ישראלית ישנה. התרחקתי. הכאב הנחית אותי לקרקע. נזכרתי בדניאל, כבר צריך להיות סטודנט היום. הצלצול אליו היה נורא יותר.
נעלמת, בחרת להיעלם. מבחינתנו אתה לא קיים, אמר.
נשארה רק ירדן, ואין לי מושג אם תסכים לראותי. בחרתי סתם להגיע לכתובת ההיא מימי פעם, בלי לדעת בכלל אם היא שם. אם לא סימן שזה הגורל, אמרתי.
כשהתקרבתי לבית, לבי הלם כל כך חזק, הרגשתי כמו ילד. אינסוף רגשות פחד, בושה, תקווה מטושטשת. דפקתי.
ילד כבן עשר, בעיניים חומות, רציניות ועמוקות, פתח את הדלת.
למי אתה מחפש? שאל, סוקר אותי ירא.
ירדן, מי זה? נשמע קול אהוב מהמטבח.
קפאתי. היא. היא עצמ עצמה, פנים שהשתנו בקמטים עדינים, עם שיבה בשיער, שמלה פשוטה, צנצנת ריבת דובדבנים בידיים. כשראתה אותי, שברה הצנצנת, כמו כל השנים שהתפזרו לכל עבר.
דוד… לחשה.
היא צעדה אליי, לא מתחשבת בזכוכיות השבורות, וחיבקה אותי חזק, כמו בעולם אין יותר כלום. פתאום הכול נשטף; הרחוב, השנים, העלבון הכול נמחק.
כל השנים חיפשתי אותך… אל תספר לי כלום עכשיו, מזה רעב? זה הבן שלנו, דוד, הוא יודע הכול. תמיד דיברתי עליו בגאווה, נכון בני?
הילד הנהן במבט בוגר מדי, הלב שלי התכווץ. שחררתי את ירדן, הושטתי לילד את ידי הקול רעד.
שלום, בן. סלח לי שלקח לי כל כך הרבה זמן להגיע.
שם, בין רסיסים ובריכת ריבה מתוקה, הבנתי שבית לא היה דירה, לא כבוד, לא כסף. בית הוא המקום שמחכים לך בו, בלי שיפוט ובלי חשבון. סוף-סוף, מצאתי אותו.
