תמיד חשבתי שמעשיות כאלה הן רק בשביל לקרוא בפורומים של הורים דיסקרטיים בפייסבוק. אבל הנה, גם לי יצא להשתתף באחת כזאת.
הייתי בת שש כשאבא שלי נעלם פתאום. לא מחלה, לא טיול פשוט פוף. נשארנו רק אני, אמא שלי ושתי אחיותיי התאומות הקטנות. שנים אמא שלי הגנה עליו, סיפרה לי שהוא נסע לעסקה חשובה בנתניה. אבל אני ידעתי, ילדים יודעים הכול. וכשהבינה שאין סיבה להמשיך להמציא, אמרה: אבא כבר לא חלק מהסיפור שלנו!
מה ילדה בת שש יכולה להבין? כעסתי, המצאתי בראש סצנות קאמבק מרגשות אבל זה לא קרה. אמא גרה איתנו, לא התחילה זוגיות חדשה. לא הייתה לה באמת ברירה, איזה גבר ירצה אישה גרושה עם שלוש ילדות? השנים עברו, ואני כבר נשואה, עם ילדים משלי. נשארנו במושב ליד ירושלים, יש לנו משק קטן ומטע תפוחים לא גדול, אבל לפחות יש תפוחים אורגניים ואווירה של הכל פה שלנו. לאט-לאט, המשק דווקא התחיל להכניס קצת שקלים.
לפני כמה חודשים התקשר אליי גבר שלא הכרתי. אמר שאני חייבת להיפגש איתו מיד. רמז במבוכה, ביקש לקנות תפוחים בכמויות. הסכמתי, ברור. נפגשנו במטע, ושם חיכה לי גבר קירח ובעל כרס לא קטנה בכלל. הוא חייך, הגיש לי שקית. פתחתי בפנים היו שוקולדים של עלית שלא הצליחו למכור ב-mix, וקופסה של קפה נמס זול. הגבות כמעט התרסקו לי. ואז הוא אמר:
אני אבא שלך.
שתקתי. חיפשתי בתגובה, משהו שיתאים למעמד. מלמלתי: היית פעם בבית סוהר? לא. מתכוון לקנות תפוחים? לא. אז… להתראות… להתראות…
הוא השאיר את התיק שלו על הספסל. רדפתי אחריו, החזרתי לו את כל המתוקים הזולים. מה ציפה שיקרה? הזהרתי את אחיותיי אולי גם אליהן הוא יגיע עם שקית. וזה בדיוק מה שקרה. איך חוזרים אחרי עשרים וארבע שנים עם קפה נמס מתברר? מישהו יכול להסביר לי?…
