רימון
היה איש אחד בירושלים, ולו היו שלוש בנות. שתיים מהן יפיפיות שאין כמוהן בכל רחוב המלך דוד; כל עובר אורח לא יכל להוריד מהן את העיניים. והשלישית קטנה מאוד, דקה, גיבנת, ורק עיניה מבריקות כמו שתי אבני טורקיז. בשדה לא יכלה לעבוד, ובבית כל הזמן מפשלת אחרי אחיותיה, קשה לה מאוד.
הבכורות עיינה וזהבית היו להן מחזרים בלי סוף; צעירים עם כיפות שממתינים בתור בפתח הבית. את הצעירה, רימון, לא רצה אף אחד אפילו להכיר. ואז אמרו האחיות לאביהן:
“רק אחרי שנחיתן את רימון, נתחתן גם אנחנו! ועד אז נשארות בבית!”
הימים עברו, וכבר בפייסבוק ובשידוכי תל אביב כולם יודעים שרימון לא מתארסת. הן מלבישות אותה שמלות מיד שנייה מהשוק הפשפשים, שמות לה סומק ועגילים ששמרו מבית סבתא, אבל שום דבר לא עוזר. כבר הבנות באינסטגרם מגחכות: עד שתסדרו חתן לרימון, גם אתן תפספסו את הרגע!
רימון שומעת כל זה, והלב שלה מחמיץ לא על עצמה, אלא על אחיותיה האהובות. בלילה, כשכולם נרדמים, מחליטה:
“די, לא אוכל להמשיך לגור על חשבון האחיות שלי. אלך מן הבית, שאחיותיי יזכו באושרן. אצא ליפו, אולי אמצא עבודה כמטפלת.”
חיכתה רימון עד שאביה חקר הלילה, אספה מטפחת ישנה, כרכה סביב חפציה, ויצאה אל הרחוב.
הלילה היה ירח מלא, האורות של פסגת זאב מנצנצים ויש שקט מוזר כזה. רימון הולכת לה, לא מפחדת, עד שלפתע מגיעה ליער כזה שמור בשולי קיבוץ גזר. שם רועדת קצת “אולי איזה חזיר בר מסתובב?” אבל בכל זאת נכנסת ליער, פוסעת בין האקליפטוסים.
עם הדמדומים מתעייפת רימון. עוד רחוק לעיר מתיישבת מאחורי שיח רימון פורח, שמה את הראש על הצרור, מתכסה בצעיף ונרדמת. כמה זמן עובר? פתאום שומעת קולות גרזן חותך בענף. והיא עוד לא סיימה לקום רחכשש! עץ יבש מתמוטט!
רימון קופצת בבהלה, רצה להימלט, ואז רואה זקן מאובק ושמח מתהלך ביער. קטן, מסוקס, והזקן שלו לבן, והגרזן תלוי בידו.
הלב של רימון דופק בטירוף, אך הזקן לוחש:
“אל תפחדי, נכדה שלי, לא אפגע בך.”
“מי אתה?” שואלת רימון. “כמעט הפלת אותי עם הגזע הזה!”
“אני שומר היער,” עונה הוא. “גר פה ליד. חוטב עצים יבשים. ואת מה את עושה ביער בלילה?”
רימון מספרת לו את דאגותיה. הזקן מלטף את זקנו וחושב:
“בחורה טובה את. רואה שגם רחומה. תישארי איתי במבנה היער, תהיי לי נכדה. ואם תרצי אקח אותך בעצמי ליפו.”
רימון מתמלאת שמחה: מסכימה להישאר בצריף עם הזקן, ושם הם חיים יחד: הוא יוצא לטפל ביער, והיא מסדרת את הבית. אין המון מה לעשות, היא מסתדרת.
הזקן נדיב ושמח, מספר סיפורים ללא הפסקה, כאלה שמתגלגלים כמו כדור שוקולד. לאט לאט החל ללמד את רימון את סודות היער איזו עשב יש לקטוף מתי, מה לאכול ומה לייבש, איך להכין מרקחות ריפוי. הוא מגלה לה הכול לא מסתיר דבר.
אבל הזמן כמו נמס ומתישהו אומר הזקן:
“אני זקן מאוד, ילדה שלי. כשאלך מן העולם, תפני לביתך. כל מה שידעתי לימדתי אותך. אני עזרתי ליער; את תעזרי לאנשים.”
הזקן מת, רימון קוברת אותו בין הענפים, בוכה ואורזת לחזור הביתה.
כשחוזרת לשכונה שלה בבאר שבע, מוצאת את הבית מלא תרועות. אחיותיה עיינה וזהבית כבר נשואות לשני אחים רחבי כתפיים, כולם מתגוררים בבית גדול בפסגה של הרחוב. רימון מתקבלת בשמחה, מקבלת חדר משלה, שותפה עם כולם. היא מסייעת בכפר: איך לדשן את הגינה, איך לרפא מחלה, איך להרחיק חרקים היא למדה מהזקן־השומר. מאז, לגינת האחיות יש תמיד יבול שופע, הבהמות בריאות, ואף אחד בבית לא חולה. והן חיות באהבה רבה.
עם הזמן, השמועה על רימון רצה בכל רחוב. אנשים מגיעים להתייעץ, היא מסייעת לכולם, ולא דורשת שקל. מי שיכול, נותן כמה ביצים, פרוסת חלה, אולי צמיד חוט אדום; מי שאין לו, מקבל הכל בחינם.
ועם כל החסדים, מתהלך בשכונה גם שמועה על זקנה אחת זיווה החוזה שהייתה פעם מקובלת וחשובה, אבל אליה אף אחד כמעט כבר לא בא. פניה נוקשים, כעסה גדול. מאז שרימון עוזרת לכולם, אף אחד לא עובר אצלה. וזיווה בוערת מקנאה, מחליטה: אגש לרימון!
“שלום, גיבורה שלי, שלום!” נאנחת.
“שלום, סבתא,” עונה רימון ברוך.
“באתי אלייך בעזרה, ילדה. היד שלי לא זזה, כואבת בלי סוף.”
“תרגעי, שבו ליד, תני לי לבדוק.”
רימון מחפשת, נוגעת ביד.
“את בטוחה שזו היד? אולי התבלבלת?”
“כן, כן!” גונחת זיווה, “כאב כזה עוד לא היה. אפילו לשתות תה אני לא יכולה!”
רימון בודקת, מנענעת בתסכול:
“אני חושבת שאין פה מחלה.”
“איך לא?!” מתעצבנת זיווה “תראי את האצבעות, חוטפות לי פרכוסים!”
רימון לא משתכנעת, אבל מניחה:
“טוב, סבתא, כנראה רק התעייפת.”
“זאת כנראה, דיברתי איתך ונרגעתי פתאום. תודה ילדה, קחי, הבאתי לך מראת כסף עתיקה שתוכלי להתייפות.”
“תודה, סבתא זיווה. שהמילים הטובות שלך יחזירו אור לכל.”
אבל המראה לא סתם מראה זיווה לחשה עליה לחש וקסם…
הנה, הזמן חולף, ורימון משתנה לאט לאט הגיבנת נעלמת, היא עומדת זקופה, הפסיעה כבר לא גוררת. מתבוננת במראת הזקנה ושמחה. אך רואה זיווה שהלחש לא עבד ושוב באה אל רימון:
“הגב כואב, הרגליים עייפות.”
אבל הפעם באמת כואב לזיווה.
רימון נותנת לה עשבים, מסבירה מה לרקוח, וזיווה דוחפת לה עוד מתנה מסרק שנהב.
“יופי דורש טיפוח, ולך מגיע.”
“תודה, סבתא. שאף מילה רעה לא תגיע אליי, ושכל חפצייך יהיו לטובה ולברכה.”
והימים עוברים, ואנשים משתאים רימון נעשתה עוד יותר יפה, לחייה סמוקות, הצמה מתעבה, הגוף חזק. וזיווה החוזה הולכת ונחלשת, מתייבשת, שוכבת כל היום, גונחת מכאב, לא מצליחה לקום. והיא מזמינה את רימון.
עיינה וזהבית מבקשות ממנה:
“אל תלכי, רימון! הבית של זיווה מסוכן!”
“אל דאגה,” אומרת רימון, “בבוקר אגלה מה לעשות.”
קמה בבוקר, רוחצת אותה מי באר שלא נגעה בהם כף, לובשת שמלה חדשה, ולוקחת איתה סל: דבש מגבעת שאול, תפוחים מירושלים, וצמחים ריחניים.
האחיות רואות אותה ונשארות בפה פתוח:
“איזה יופי פתאום! כמו נס!”
רימון הולכת לבית זיווה, אבל כשהיא נוגעת בשער הוא נטרק, וכבר לא נפתח.
“סבתא! פתחי לי! אני לא מצליחה!”
בתוך הבית רועשים קולות:
“אל תכניסי אותה! עליה קסמים לא עובדים, הרוע לא נדבק, החולי בורח ממנה, וכל דבר רע חוזר אל השולחת אותו!”
רימון דופקת עוד פעם:
“סבתא! באתי רק לבדוק את שלומך, הבאתי לך דבש ותפוחים!”
האוויר חשמל, פתאום מהארובה עולה עשן שחור, שחור שאפילו במכון איילון לא ראו. מהחלון יוצאות עורבים, והבית מתכהה, ממש נשרף.
אנשים ברחוב מתאספים, בורחים, חושבים הבית בוער!
ופתאום, קרן שמש ראשונה זורחת, מפזרת את כל העשן, הבית נעלם, ואין דבר חוץ מכמה פחמים.
“רשעותה של זיווה שרפה אותה!” לוחשים האנשים. “רצתה לקלל את רימון, אבל הטוב שלה החזיר הכול והפך לברכה!”
מאותו יום, רימון נעשתה יפה מתמיד, ממש לא ניתן לזהות אותה. לא עבר זמן רב, ומצאה חתן מהכפר עצמו. ביחד חיו באהבה שאין כמוה, ועיינה וזהבית שמחות מאוד.
ועל חורבות בית זיווה, במקום בו הושאר סל המזון, פרצה פרדס רימונים נהדר, והרבה הרבה רימונים אדומים מתוקים. כולם באים לקטוף, ומאז הפסיקו לפחד מהמקום. אומרים שבגלל זה קוראים היום ליישוב רימוניה.
