אני ואשתי חסכנו במשך שנים כדי שנוכל לקנות בית קטן במושב, ובסוף הצלחנו לקנות אחד. כבר שנה שאנחנו נוסעים לשם בסופי שבוע, ולפעמים אפילו לכל הקיץ.
קיבלנו קצת עזרה גם מההורים שלי, שרצו לתמוך בנו ולהגשים לנו את החלום מהר יותר. השמחה הייתה כל כך גדולה, שמיד התחלנו בשיפוצים בשמחה גדולה. בנינו חממות קטנות ליד הגינה כדי שאפשר יהיה לגדל ירקות גם בחורף, ובחצר האחורית שמנו גומה עם חול ונדנדות לילדים, כדי שיהיה להם איפה להשתעשע. כבר בהתחלה החברים שלנו, של אשתי ושלי, היו באים כמעט כל יום, ולעיתים קרובות היינו הולכים לירקון, שהיה כמה מאות מטרים מהבית שלנו. בערב היינו עושים על האש במנגל, ולפעמים החברים היו נשארים לישון, כי לא לכולם היו מכוניות שיוכלו לחזור באמצע הלילה. כולם בירכו אותנו על הבית החדש שלנו ופרגנו לנו.
אחרי שנה בערך, כמעט כולם הבינו שאי אפשר להפריז וצריך לשמור על גבולות. כך קרה שבמשך הזמן, הפסיקו לבוא בתדירות גבוהה ורובם באים אלינו רק בחגים, כשאנחנו מזמינים אותם. אבל הייתה מישהי שפשוט לא קלטה את העניין. ברגע שהיא שמעה משהו על המושב שלנו, ישר ארזה תיק ויצאה אלינו בלי לחשוב אם מתאים לנו לארח אותה או לאהעיקר שהיא רוצה.
זה עוד סביר כשהיינו רק אני ואשתי, אבל ברגע שנמצאים גם ההורים שלי והילדים, זה היה כבר לא נעים. רציתי מאוד שתלך, אבל כל ניסיונותיי לרמוז לה לא עזרו. היא נשארה איתנו במשך חודשיים שלמים.
היא בכלל לא קלטה את הרמזים שלי שכדאי לה לחזור הביתה. אפילו ניסיתי להסביר לה שבעצם בקרוב ההורים של אשתי יבואו להיות אצלנו ויהיה ממש צפוף, והיא מיד הסכימה לישון על הרצפה אם רק אתן לה מזרן.
הביקורים שלה היו תמיד אותו הדבר: הייתה מגיעה ביום שישי בערב, ובשבתות הייתה שוכבת על הספה מול הטלוויזיה, בזמן שאני ואשתי עבדנו בגינה והשקינו את הצמחים. כל בקשה לעזרה נענתה ב-“באתי לנוח אצלכם”.
הבעל שלי וההורים אף פעם לא אמרו דבר עליה; רק אני התחלתי ממש להתעצבן מכל ההתנהלות שלה.
בסוף הגיע החורף. ישבתי איתה במרפסת, שתינו קפה, והיא התחילה לומר: “חבל שעכשיו חורף, אם היה קיץ הייתי כבר באה אלייך מזמן…” רק מלשמוע את זה צמרמורת עברה בי, וחשבתי לעצמיזאת הסיבה שבגללה קשה לי לומר לה בפנים שאני פשוט לא נהנה מהמפגשים התכופים האלה, וזה ממש מוציא אותי מדעתי. ומה אם תיעלב ותנתק קשר?
אני לא רוצה בזה. הלוואי שלא הייתה באה אליי כל סוף שבוע. אבל מה באמת אני יכול לעשות?
היום אני מבין שצריך לדעת לשים גבולות גם לחברים, ולא להפוך את הבית הפרטי שלי למלון כל סוף שבוע. רק כך אפשר לשמור על שלוות הנפש ועל המשפחה.
