יומן, יום רביעי בערב.
אימא של אשתי תמיד מאוד מגוננת כלפי הבן שלה, כלומר כלפי. בכל יום במהלך החופשה אני עובר דרך ההורים שלי ברמת גן לארוחת צהריים. כל יום אני מקבל ממנה הודעות בוואטסאפ: “קנית כבר חלב?”, “מה אוכלים היום?” ואם יש לי איזו בעיה, אני ישר רץ להתייעץ איתה. כשהכסף קצת חסר, אני הולך אליה לקבל כמה שקלים.
היום סיימתי את העבודה מוקדם וחזרתי לדירה שלנו בגבעתיים. כשאני נכנס, אני רואה את חמותי, רותי, עם טלית ירוקה על הכתף ומזוודה גדולה מלאה בגדים וספרים על הרצפה.
ערב טוב, אימא, אני אומר לה בנימוס. מה זה כל הדברים האלו? את נוסעת לאנשהו?
לא, החלטתי שאני נשארת אצלכם שבוע, כדי לעזור לך, לאשתך ולילד עם כל ענייני הבית. בסוף צריך לדאוג שתאכילי את הבעל שלך כמו שצריך. הרי את, עובדת כל כך הרבה, איך תספיקי הכל? ענתה בקולה התקיף והמיוחד.
קל להבין שחמותי דמות דומיננטית ומשונה. לא התחלתי להתווכח איתה, רק הלכתי לדבר עם אשתי, שירה. התגובה של שירה, כמובן, הדהימה אותי.
דודי, לא קלטתי, אמא שלך החליטה להישאר אצלנו? מתי בכלל ביררת איתנו? היא גם טוענת שאני לא מסתדרת עם הבית.
שירה רק הנידה כתף: אין לי בעיה שהיא תישאר, שתעזור. למה אמא שלך יכולה לבוא ולהיות כאן שבוע ואמא שלי לא? האם אמא שלי פחות טובה? כשההורים שלך גרו אצלנו שבוע, אני התלוננתי?
רגע, רגע… אמא שלך גרה בחיפה, היא באה פעם-פעמיים בשנה! לא אזמין אותה למלון. אמא שלי גרה שתי רחובות מכאן, מגיעה כמעט כל יום. עניתי לה.
לא נוח לי שמרשה, חמותי, נמצאת אצלנו בבית כשאני לא פה. אני רק מדמיין איך היא פותחת מגירות, מנקה מתחת למיטה ומסדרת את הבגדים שלנו לפי שיקול דעתה, כשאנחנו בעבודה.
מדור לדור, המשפחה שלנו רגילה להתנהגות הזו. אני כבר עם שערות אפורות, אבל אמא שלי עוד רצה, מביאה מרק ושותפת לי את המצח. כל הזמן יש דיונים בבית על הקשר המרובה הזה. זה מציק לי שעדיין לא השתחררתי מהתלות בה לגמרי. היא נעלבת שאני לא דואג לעצמי מספיק, ומפציצה אותי בעצות: איך לנהל את הבית, איך לטפל בילד, איך לאהוב את אשתי.
כשהתחתנו, היא הגיעה כל יום, הייתה מכבסת לי את הגרביים, מחכה שאחזור מהעבודה עם ארוחת ערב מסודרת. התעייפתי מהשגרה הזאת. דיברתי עם אשתי, והיא עם חמותי. הביקורים צומצמו לפעמיים שלוש בשבוע. אבל מאז שנולד בננו, יהלי, החלה ביקורת מחדש והביקורים חזרו.
עכשיו, ברגע, גמלה בי החלטה: אם רותי הולכת להיות מנהלת הבית שלנו, אני שוכר דירה בנווה צדק ועובר לבד. אמרתי את זה גם לשירה. אני אעבור דירה אם אמא שלי תישאר פה עוד.
רק רציתי לעזור, אמרה בקול פגוע.
ואני צריך את כל העזרה שלך?
עד הערב, התובנה ברורה צריך להציב גבולות, גם לאמא. משפחה זה חשוב, אבל צריך לדעת לקחת אוויר ולבנות עצמיות. הנה, למדתי משהו: לפעמים, בשביל שלום בית אמיתי, חייבים לומר גם לא למי שממש קרוב ללבך.
