בשלושת החודשים האחרונים, אני ואחי הסתכסכנו בבתי המשפט בגלל אמא שלנו. מאז השבץ שלקתה בו, היא איננה מתפקדת כראוי. היא שוכחת את עצמה בכל רגע, וזקוקה לאדם לצידה. היא צריכה השגחה מתמדת. הכל נפל על כתפיי. לפעמים זה מרגיש כאילו אני צריכה לטפל בילדה קטנה. יש לי עבודה, בית, משפחה משלי. איך אוכל פשוט להיפרד מזה? הצעתי לקחת אותה לבית אבות, אבל אחי התרתח והאשים אותי בכך שאני נוהגת בה בחוסר אנושיות. באותו זמן, הוא לא רוצה שהיא תעבור לגור אצלו. הרי הוא חי בדירה של אשתו.
פעם היינו משפחה מגובשת ארבעה אנשים, כמו שצריך להיות. ביני לבין אחי רק שנה אחת. הורינו הביאו אותנו לעולם בגיל מאוחר. היום אני בת שלושים ושש, אחי בן שלושים וחמש, ואמא כבר בת שבעים ושתיים. עד שאבא שלי נפטר, הכל היה בסדר.
אחר כך אחי נסע ללמוד בירושלים ונשאר שם, התחתן, ואני חזרתי לעיר הולדתי חיפה. שם השתקעתי. תחילה גרתי עם ההורים, אבל כשנישאתי, אני ובעלי העדפנו לשכור דירה משלנו. תכננו לקנות דירה בהמשך ולהקים משפחה. אלו היו התכניות.
לפני שנתיים אבא שלי הלך לעולמו, ואמא נשארה לבד, נעשתה עצובה ואיבדה עניין בחיים. תוך זמן קצר מאוד היא הזדקנה. היא הייתה חולה, ולפני חצי שנה לקתה בשבץ. האמנתי שלא תשרוד. בהתחלה התקשתה בדיבור, וגם הידיים והרגליים לא תפקדו היטב. אחר-כך מצבה הגופני השתפר, אבל הנפש נשארה פגועה.
הרופאים אמרו שזה בלתי הפיך. נאלצתי לטפל בה. אני ובעלי עברנו לדירתה. החלפתי עבודה והתחלתי להיות עצמאית כדי להיות לידה. לא ניתן היה להשאיר אותה לבד אפילו רגע. כשחזרה לה ללכת כרגיל, זה לא היה קל יותר.
הייתה מגמגמת, מתבלבלת, היינו רודפים אחריה, חוששים שלא תחזור הביתה, והיא הייתה בוכה ואומרת שבעלה מחכה לה איפשהו. בקיצור סיוט. הלילות שלי היו טרופי שינה. פחדתי שתצא מהבית ותלך לאיבוד. העבודה שלי כמעט לא מתנהלת. אינני מסוגלת להתרכז בכלום. בעלי הציע לקחת את אמא לבית אבות.
זה יקר מאוד עשרת אלפים שקל בחודש. אבל אם מתאמצים, מספיקים לתשלום. בעלי אמר: יש לך אח, שילמד לקחת אחריות. הרי זה רק צודק.
הרבה זמן התלבטתי, אבל הבנתי שאין ברירה אחרת. כמה זמן עוד אוכל להחזיק? שם יספקו לה השגחה ורפואה עשרים וארבע שעות ביממה. הלכתי לבדוק הכל. באמת יקר, אך אין ברירה.
צלצלתי לאחי וסיפרתי לו הכל כפי שזה באמת. קיוויתי שיבין את המצב. במקום זאת, הוא התפרץ בזעם.
“איבדת את דעתך? איך את יכולה לשלוח את אמא שלך לבית אבות? כל האנשים שם זרים. איך את יודעת איך ינהגו בה? את חסרת לב!” צעק בטלפון. “או שאולי פשוט נמאס לך ממנה?”
ניסיתי להסביר את עצמי, אבל הוא סירב להקשיב. אז המשכתי לטפל באמא לבדי. עד שלבסוף הרגשתי שאינני מסוגלת להמשיך. שוב העליתי בפניו את הנושא. דעתו לא השתנתה כלל.
לעולם לא הייתי רוצה לעשות רע לאמא שלי. בסוף, היא זאת שגידלה אותנו, חינכה אותנו. והיינו יחד בבית, לא גדלנו במוסד או פנימייה. והיא לא התלוננה אף פעם שהיה לה קשה איתנו.
שנינו חייבים לה הכרת תודה, אבל מדוע אני היחידה שאכפת לה? אם אתה לא מסכים להצעה שלי, קח אתה את אמא לביתך וטפל בה כפי ראות עיניך.
“את יודעת שאני גר עם אשתי בדירה שלה. איך אני יכול לשכנע אותה לטפל בחמותה?” אמר אחי. אז בעלי יכול לטפל בחמותו ואשתך לא? אנחנו גרים עם אמא ולכן לנו יש את הנטל.
אמרתי לאחי שאני יכולה לעזוב את אמא עכשיו. שהגיע הזמן שגם הוא ייקח אחריות. הוא היסס, אמר שהוא עדיין עובד ואינו יכול להתפנות שזה תירוצים. שאני רוצה לברוח מאחריות.
החיים שלי הפכו לסיוט מתמשך. מצד אחד, אני יודעת שהפיתרון הטוב לכולם הוא להעביר אותה לבית אבות. אבל אני פוחדת להרגיש בת לא-ראויה. בעלי בצד שלי, אומר שבבית אבות ידאגו לה כראוי ויש לנו את החיים שלנו.
החלטתי להמתין שבוע. אם אחי לא יגיע, אעשה כפי שראוי בעיניי. זה טוב יותר לכולנו. אקח אותה למוסד מתאים. כי כולם יכולים לתת עצות. אך רק אני יודעת כמה קשה להיות המטפלת של אדם חולה. שייתן אחי הסברים והצדקות לחבריו אני עייפה מכל זה.
