לפנות בוקר, קרובי משפחה רחוקים וקרובים נפגשו במשרד של הנוטריון בתל אביב. כולם קיוו שאברהם, המנוח, השאיר להם סכום נאה של שקלים. הנוטריון איחר, וכולם היו מתוחים. “כמה עוד אפשר לחכות? אני רוצה לדעת אם אבא השאיר לי משהו, כדי שאוכל ללכת,” אמרה בתו הבכורה תמר בלחץ.
“אֵלָה, את צריכה להתנהג בכבוד. את צריכה להתאבל,” אמר מיכאל, בנה של אברהם. “תפסיק לקרוא לי ‘דודה’. אני עדיין צעירה, תקרא לי בשמי,” ענתה אלה בעצבנות. “גם אם תתאפרי ותעשי טיפולי הצערה, לא תחזרי להיות צעירה,” ענה מיכאל בכעס.
לאחר זמן מה, נכנס הנוטריון למשרד. הוא בחן בעיון את הנוכחים והוציא תיק מסמכים משולחן העבודה.
“אתם מוכנים שאקריא?” שאל. כולם הנהנו בהסכמה. הנוטריון פתח את התיק, חייך חיוך מסתורי, והחל לקרוא את צוואתו של אברהם.
“אני משאיר לכם ירושה, אבל כדי לקבל אותה תצטרכו למצוא אותה. בילדותי גרתי עם הורי במושב. לא היה לנו הרבה, אבל חיינו יחד באושר. בביתנו הישן יש כספת, כל הכסף נמצא שם, אבל כדי לפתוח אותה תצטרכו למצוא את המפתח. הנוטריון ייתן לכם מפה ויוודא שאתם פועלים לפי הכללים. בהצלחה, יקרים שלי!”
השתררה שתיקה לכמה דקות. איש לא האמין שהזקן החליט לשחק איתם גם אחרי מותו. תמר היתה הראשונה לשבור את הדממה. “אני ובעלי נוסעים עכשיו למושב. מי בא איתי?”
“אני ומיכאל מוותרים על הירושה. אבא תמיד אהב להתלוצץ, נראה לי יש פה תעלול, ואנחנו לא צריכים את הכסף,” אמרה אלה, בתו הצעירה של אברהם.
תמר, בעלה ועוד קרובים נסעו למושב. הם עברו משימה אחר משימה נכנסו לרפת לבדוק את הפרות, חיפשו רמזים בערימת החציר, וזחלו בבוץ. אנשי המושב הפסיקו את עבודתם כדי לראות אותם נאבקים. תוך רגע שמלת המעצבים של תמר הפכה לסמרטוט מלוכלך וקרוע.
כשהם מצאו את המפתח ופתחו את הכספת, כולם נדהמו. בתוך הכספת היתה פתקה וסוכריות על מקל רבות. בפתקה נכתב: “הכסף נתרם לעמותה ואתם קיבלתם מה שמגיע לכם. תודה שעשיתם את אנשי המושב מאושרים.”
