יומן אישי, יום חמישי בערב
ממש כמו הרבה סיפורים בארץ, גם הסיפור שלי התחיל בעיירה קטנה בגליל. שם חיציו של קופידון פגעו בשני לבבות נעה ואני. התאהבתי בה, והיא בי, ללא ספק. אחרי כמה חודשים של אהבה מתפרצת, קיבלנו את ההחלטה לברוח אל העיר הגדולה – תל אביב. סיפרנו להורים שבאנו לעבוד ולחסוך כסף לחתונה, והאמת, עבדנו באמת. אבל בחלוף הזמן, הבנו שאנחנו לא רוצים לבזבז את הכסף על חתונת ענק.
קצת נמאס לנו מכל הדור המרכזי של תל אביב, שמגיע לחתונות עם סניקרס וג’ינס ומבקש רק מתנות במזומן, ובמקום ארוחה מלכותית מארגן בופה פשוט או אפילו מסיבת זום, והכסף מגיע בסוף להחזר של משכנתה.
אז עשינו בדיוק את זה הזמנו כמה חברים בודדים לארוחה צנועה, והשתמשנו בכסף שקיבלנו לתשלום המשכנתה שלנו במקום להוצאות לא הגיוניות. האמהות שלנו, כשהגיעו לביקור בעיירה, דאגו לערוך לנו חגיגה קטנה וכשרה, בלי הרבה רעש.
עברו חמש שנים מאז. שנינו החלטנו להמתין עם ילדים היה משכנתה לשלם. אמא של נעה, דבורה, אישה חזקה וגאה, גידלה את נעה לבד ולא חדלה להזכיר בטלפון שהיא מוכנה להיות סבתא בכל רגע. אבל נעה ידעה שאם נגור יחד איתה, זה ייגמר מהר מאוד לכן, לא היה לחץ, לקחנו את הזמן.
ואז התחילו אצל נעה תלונות ושיחות ארוכות על דברים שבעבר עברה עליהם לסדר היום. היא התקשרה אליי:
הוא מדבר עם אחרים בטלפון במשך שעות, איתי שום דבר שלום להתראות וזהו…
כשיחזור מהעבודה, תדברו הרבה.
אני רוצה לראות איזה סרט שקט על אהבה, הוא רק בוהה בסרטי אימה…
כמה טלוויזיות יש לכם? היום אפשר לראות כל דבר עם אוזניות במחשב. אבל זו לא זוגיות אם כל אחד שקוע במסך משלו.
בדיוק! אני לא חושבת שאורי מבין אותי בכלל!
זו טענה מעניינת.
למה אתה מחייך?
בסדר, אני לא אצחק.
נעה, מתי אתם נהנים יחד?
רק כשאנחנו בחופשה או כשיש אורחים… הוא כל כך מתחשב אז…
השיחה נמשכה כמעט שעה. נעה סיפרה לי איך הם נפגשו, וכמה היא הייתה המקנאה בעיניים של כולם. היה ברור לי שנעה בעצם התגעגעה לתחושת ההערכה והערצה, שלא קיבלה אותה בתל אביב כי אין לה שם כמעט אף אחד. זו הייתה הבעיה הראשונה, השנייה…
נעה, איך נראה לך נישואין מושלמים?
חייבים ילדים.
נכון, זה מקובל, אבל לפעמים עם ילדים פתאום הכול מתפרק…
בן הזוג צריך לדעת איך אני מרגישה, להתעניין בעבודה שלי, להחמיא לבישול ולהעריך את הלבוש שלי…
הוא לא מעריך בכלל?
הוא אומר שזה היה טעים, אבל לי זה לא מספיק.
פרט לי קצת … את מכינה לו פירה וקציצות, מה קורה?
הוא מתחיל לחייך ולשפשף ידיים בהנאה.
זו מחמאה! תארי לך מה היה קורה אם היה דוחה את הצלחת ואומר שהוא לא רעב…
נעה שתקה; אני חושב שהיא לא קלטה לגמרי מה הסיבה לתלונה. אבל היא הייתה מתוסכלת. כדי לוודא את החשדות שלי, שאלתי אותה על הקשר עם אמא שלה.
גיליתי שאמא שלה אישה מאד רגשית. היא תמיד מתעניינת, שואלת שאלות, תומכת ומחזקת כשקשה.
לפעמים אומרים שאנחנו מתחתנים עם מי שדומה להורים שלנו, או עם מי שייתן לנו המון אהבה. לנעה לא היה אבא, ולכן היא לא יכלה לדמיין שלא כל אחד ידע להביע רגשות כל כך בקלות.
אמרתי לנעה שבפועל היא נשואה לאמא שלה כבר חמש שנים, והיא רוצה שאורי יתנהג בחום ובאכפתיות כמו דבורה. בהתחלה היא הופתעה, אחרי מחשבה עמוקה הסכימה.
אז איך אני מתגרשת מאמא שלי?
פשוט. בכל פעם שאת נעלבת, תחשבי שאורי לא קשור בכלל זה דבורה שאיתך. והוא לא יכול להתחרות בזה!
וזהו!
בדיוק, ואז תראי שהעלבויות פשוט יתפוגגו…
הלקח שלי מהסיפור הוא שאסור לצפות מאנשים להיות דומים בדיוק למה שאנחנו רגילים מהעבר. כל אדם מביע אהבה בדרך שלו, וצריך ללמוד להעריך אותה גם אם זה רק חיוך ושפשוף ידיים אחרי ארוחה שנעה הכינה. משפחה היא לא תחרות של רגש, אלא מסע משותף של הבנה וסבלנות.
