“בחורה צעירה, תושיבי את הילד על הברכיים שלך,” נזפה בי אישה גדולה בסביבות החמישים. דרך אגב, קניתי לבני מקום באוטובוס ושילמתי עליו 300 ש”ח.
אז, באותו היום, לקחתי את אורי לבית של סבתו. הוא ילד גדול במשפחה שלנו, למרות שהוא רק בן חמש, אבל כולם רואים בו תלמיד כיתה א’. בנוסף, כל בני המשפחה מתייחסים אליו כאילו הוא מבוגר. לכן אנחנו קונים לו תמיד כרטיס נפרד במוניות השירות הוא מתנהג יפה, וגם הוא גבוה ושוקל הרבה, קשה להחזיק אותו על הידיים. גם לי וגם לו זה לא נעים, ובנוסף אפשר היה ללכלך את הבגדים של הנוסעים האחרים אם ישב אצלי על הברכיים. בסך הכל, הבן שלי צריך לשבת באופן עצמאי, שזה הרבה יותר נוח לכולם.
באותו יום ישב אוריק ליד החלון ואני ישבתי לידו. תפסנו את המושבים בקדמת האוטובוס כדי שיהיה לנו קל לצאת, כי היינו צריכים לרדת לפני כולם. הבהרתי לנהג שקניתי גם כרטיס לילד, שלא ישים אדם נוסף במקום שלו.
יצאנו מתל אביב. ממש על הכביש האוטובוס נעצר על ידי דודה גדולה. נשארו מושבים פנויים מאחור, אז הנהג עצר. כשהאישה הזאת טיפסה לאוטובוס (אין לי דרך אחרת לתאר את זה), האוטו ממש התנענע, והנוסעים היו בהלם ושקטים וצפו בה מתנשפת ונדחפת פנימה. כשהתיישבה סוף סוף וסגרה את הדלת, כולם שמעו את הנהג נאנח בעצב. הנהג התחיל לנסוע, והדודה התקדמה אל מושבי הנוסעים.
“ילדה, תושיבי את הקטנצ’יק על הברך,” נזפה בי שוב. הסברתי לה ששילמתי עבור מושב לבני ושאין לי כוונה להושיב אותו עלי. הנהג התערב לטובתי ואמר שאפשר לעבור למושבים קדמיים יש שם מקום פנוי. האישה רטנה בגסות שהיא זקוקה למקום משלה, כי מבחינתה היה נוח שנעבור. היא גם טענה שהיא נוסעת קבועה במונית הזו ותמיד תופסת מקום ליד החלון.
לא ויתרתי על המושב שלי, האוטובוס התחיל להאיץ, והדודה נזרקה ברחבי התא, עומדת ליד המושבים שלנו וסירבה לעבור אחורה. מבפנים, ממש בער לי, אבל לא רציתי ליצור מהומה מול אוריק. התחילתי לשוחח עם הבן שלי, לנסות להתעלם ממנה. זה שיגע את הדודה, והיא צעקה: “נו, מהר, תעבירי את הילד ותני לי לשבת, את לא מבינה?” עניתי ברוגע שלא אוותר. בני כבר עצמאי ושילמתי עבור המקום שלו. ויתרון הוא שבגלל שעלינו ראשונים, תפסנו את מקומותינו לפי רצוננו. אין פה מקומות שמורים מראש.
הנהג המשיך בנסיעה בלי להסס, ואפשר היה להרגיש שזה לא הפעם הראשונה שהוא מתמודד עם כאלה. בתחילה, הנוסעים האחרים התעלמו, חלקם עם אוזניות, אחרים ישנו. אבל בהדרגה קיבלה הדודה עצות: “גברת, יש מקום פנוי, לכי תשבי.” “תפסי רגוע, את לא בבית שלך.” הדודה ענתה שהיא לא תוכל לעבור בגלל שהגודל שלה מקשה עליה לזוז, אם כי היה ברור לכולם שזה עניין עקרוני היא רצתה את המקום שלנו.
היה הרבה בלאגן. ואז קרה משהו ממש מעניין. הנהג עצר את האוטובוס, יצא מהכיסא, נכנס לתא, הוציא את התיקים של הדודה החוצה, ואז ליווה אותה אל הדלת וגרם לה לרדת מהאוטובוס. האישה ההמומה והנסערת אפילו לא הספיקה להבין מה קורה, כשהנהג נכנס חזרה וקיבל את ההגה, ונסע משם. דממה השתררה. כולנו אספנו יחד כסף כדי לפצות את הנהג על ההפסד שלו, וכשסיימנו את הנסיעה, נתנו לו את הכסף והוא היה כל כך מרוצה שהוא הבטיח שאותה גברת כבר לא תעלה לאוטובוס שלו יותר, כי היא תמיד גורמת לריבים ולמהומות.
כשאני נזכרת בזה היום, אני חושבת על הערך של עמידה על שלך ובהחלט גם על תרבות חילוקי דעות ושיתוף פעולה, שמאפיינת את חיינו כאן.
