אומרים שילדים הם שמחה. אותו דבר גם לגבי נכדים. כן, כמובן, אני מסכים אבל רק כשיש לך מספר סביר מהם, ויש לך יכולת לתמוך בהם. אשתי ואני יש לנו בת, דקלה. כמו שזה קורה לפעמים, בגיל תשע-עשרה היא הפתיעה אותנו עם החדשות שהיא בהריון ומתכוונת ללדת. בסוף ילדה תאומים והתחתנה.
כמובן, הכל נפל עלינו. אם צעירה עם שני ילדים, בעלה גם צעיר ועובד בעבודות זמניות, מרוויח שכר מינימום. רוב הזמן אנחנו תמכנו בהם. בשביל זה הייתי צריך לקחת עבודה נוספת, וגם אשתי, כדי שנוכל לסייע לילדים ולנכדים.
הם גרו תקופה איתנו. כל בוקר אני קם לשתי עבודות, ובמהלך הלילה רץ מסביב לתאומים, כדי שדקלה תוכל לנוח. לאט לאט הבריאות שלי התחילה לדשדש.
כך עברו כמעט שלוש שנים, הם התחילו לעמוד קצת על הרגליים, הילדים גדלו קצת, ואז דקלה מתקשרת ואומרת שהיא שוב בהריון. מיד אמרתי לה שיהיה עדיף שתעשה הפלה. יש לה כבר שני ילדים שלא קל לגדל. אבל היא התעקשה ורצתה ללדת. ילדה, והגל המקומי חזר שוב צריך כסף, עוד פה להאכיל. אנחנו, אשתי ואני, שוב קפצנו לתוך עבודה מסביב לשעון. גם כשהחתן התחיל להרוויח קצת יותר, איך אפשר לפרנס חמישה אנשים?
היה רגע שבו אשתי עברה אירוע מוחי ואני התחלתי להרגיש כאבים בלב. הבנתי פשוט שהגוף שלנו כבר לא עומד בעומס הזה. אמרתי לדקלה שעכשיו הם צריכים להסתדר לבד.
ופתאום היא הרגה אותי נפשית היא שוב בהריון, עם הילד הרביעי.
אפילו לא ידעתי מה לומר. מה הם חשבו לעצמם? כנראה קיוו שנטע ואני נתמוך בהם כל הזמן. אבל אנחנו כבר לא מסוגלים לכך. אני לא יודע מה לעשות יותר, וגם לא רוצה שאנשים ישפטו אותנו כי לא עזרנו לבת היחידה שלנו. אבל באמת, עשינו כל מה שיכולנו.
