נסענו בכביש, כשלפתע יצא לכביש דוב ענק והחל להתקרב באיטיות לעבר הרכב שלנו. היינו מבוהלים לגמרי, כי היינו בטוחים שהחיה עומדת לתקוף אותנו ואז קרה משהו לא צפוי…
נסענו לאורכו של כביש 70 בין הקריות ליוקנעם, ארץ ישראל הירוקה משני צידי הדרך. מי שנסע בשבת בערב בכביש הזה, מכיר את השקט שפורש כנפיים בין גלי ההרים, הדשא והאורנים. אשתי, תמר, ואני דיברנו בניחותא על איך כשנגיע הביתה נשב ביחד עם הילדים וננוח מסוף השבוע.
פתאום, משום מקום, דוב חום ענק פרץ לכביש מולנו. אני הייתי הנהג, ופשוט הספקתי לדרוך בחוזקה על הברקס. הרכב רעד והלב שלי דפק בחוזקה. הדוב עמד כשלושה מטרים מהקפוט, נשען על רגליו האחוריות, והביט בנו בעיניים קשוחות. לא היה ספק הוא היה מפחיד. היה נדמה שהוא עומד לזנק עלינו.
הדוב פשוט עמד שם, מביט בנו בלי למצמץ, ואז פסע לאט לכיוון הדלת של הנהג. תחושת חוסר האונים והפחד מילאה אותי מה יעזרו עכשיו דלתות הברזל או השמשות? הייתי בטוח שהוא רעב, ושזהו עוד שנייה וזה קורה.
בלי להוריד ממנו את המבט, שילבתי לרוורס והתחלתי לגלוש אחורה בזהירות. גם תמר הייתה קפואה, בוהה ביצור הענק. המחשבות התרוצצו אם הדוב רוצה אותנו, אין לנו הרבה סיכוי.
ופתאום, מה שלא ציפינו קורה: עץ איקליפטוס ענקי, שניצב בדיוק על שפת השביל, נשבר תחתיו ונפל ברעש מחריש אוזניים כמה מטרים מאיתנו! אם לא היינו עוצרים בגלל הדוב העץ הזה היה קובר אותנו בתוך הרכב. לפחות נותרנו בחיים, אפילו שלא ברור בזכות מה.
הדוב קפץ בבהלה, הסתובב מיד, וברח לתוך החורשה כאילו לא היה שם מעולם. עוד שנייה והשקט שוב חזר לכביש, כאילו כל הסיפור לא התרחש.
מאז אותו יום, אני לא מפסיק לחשוב מה בעצם קרה שם. האם הדוב רק תכנן לתקוף, או שאולי בכלל ניסה להתריע בפנינו? ואולי פשוט נבהל בעצמו מהרעש וברח. את התשובה בטח לא אגלה לעולם. אבל את המבט של הדוב הזה אין סיכוי שאשכח.
