אנחנו נוסעים בכביש המהיר סמוך ליער, והשקט מסביב מרגיע. הכל נראה שגרתי לגמרי, ואנחנו מדברים בינינו על כמה זמן ייקח עד שנחזור סוף סוף הביתה.
פתאום, ממש מול הרכב שלנו, פורצת לכביש דובה ענקית. בעלי, נדב, מצליח בקושי לבלום. המכונית מיטלטלת קלות, ואני מרגישה את הלב שלי יורד לתחתונים. הדובה עוצרת כמטר מהפגוש, מזדקפת על רגליים אחוריות ונראית מאיימת מאוד. נדמה שהיא מתכוונת לתקוף.
העיניים שלה מביטות בנו חודרות, לא ממצמצות בכלל. בצעדים איטיים ובטוחים היא מתקרבת לעבר המכונית שלנו. אני בטוחה שהיא רעבה ורק מחכה להזדמנות לתקוף. פתאום הדלתות וחלונות הסגור מרגישים כל כך לא בטוחים…
נדב משלב רוורס ומתחיל לנסוע לאחור בזהירות. שנינו מבינים שאין לנו ממש סיכוי אם דובה כזו רוצה להתקיף. אני קפואה, בוהה בה בבהלה, לא מסוגלת לזוז.
בדיוק אז קורה משהו בלתי צפוי שמפיל אותנו מהכסא🫣. עץ אקליפטוס ענקי שצומח לצד הכביש מתמוטט ברעש אדיר. הוא מתרסק על שולי הכביש, במרחק של מטרים בודדים מאיתנו. עוד שניה והוא היה מוחץ אותנו. במזל מטורף נשארנו בחיים.
הדובה נבהלת מההמולה, קופאת רגע ואז מסתובבת ורצה במהירות חזרה אל תוך היער. תוך שניות אין לה זכר, והכביש מתמלא שוב בשקט כאילו כלום לא קרה.
עד היום אני חושבת על זה. האם היא באמת התכוונה לתקוף? אולי באה להזהיר אותנו? או שפשוט נבהלה מהעץ הנופל וברחה. כנראה שלעולם לא אדע, אבל את המבט הזה שלה אני לא אשכח לעולם.
