היום אני בת חמישים ושבע. כבר יותר משלושים שנה אני נשואה לדוד, ובמשך כל השנים האלה אני מכבסת לו, מבשלת, ויוצרת תחושת בית חמה ונעימה. דוד ואני גידלנו שני ילדים, שאת רוב החינוך וההשקעה נתתי להם בעצמי, גם במסגרות וגם בבית. מרגישה שכל החיים שלי אני רצה כמו עכבר בחולדה, תמיד עובדת בכמה עבודות במקביל, לוקחת כל עבודה זמנית שמציעים לי, רק לאפשר לילדים לחיות טוב וגם להיראות כמו כולם.
במשך כל השנים האלה דוד לא ממש השקיע בעבודה, ואחרי שיצא לפנסיה הוא פשוט נשאר בבית וחדל לעבוד לגמרי. אני ממשיכה לעבוד, לעזור לילדים עם הנכדים, וגם מנהלת את כל ענייני הבית.
כמה פעמים ביקשתי ממנו שילך לעבוד, אפילו בשמירה, והוא תמיד אומר שכיף לנו ככה, ושאין צורך להוסיף עוד הכנסה מפרנסת זמנית. אומר בצחוק ש’לא טיפש לאכול’, ובקושי נשאר לי זמן לבשל. לפעמים אני חוזרת מיום עבודה ארוך, ודוד כבר אכל את כל הדברים הטובים, והשאיר לי רק את המרק.
שוחחתי פעם עם חברה, רותם, והיא המליצה לי לבשל לעצמי בנפרד לו מהזול, ולי מהאיכותי. חזרתי הביתה וסיפרתי לדוד שהרופא אמר שאני חייבת דיאטה, ולכן הוא לא יכול לגעת באוכל שלי.
מאז אני מסתירה את הדברים הטעימים בארון, וכשדוד יוצא למקלט, אני שותה תה ומתפנקת עם שוקולד. נקניק וגבינה איכותית אני מחביאה במקרר במקום נסתר, וכשהוא לא בסביבה אני נהנית מהם בשקט. מזלי שיש לנו שני מקררים: באחד מצרכי המזון, בשני אני שמה קופסאות עם חמוצים, וגם שם מסתירה את ההפתעות.
כמו שידוע, גברים לא שמים לב לכלום. לעצמי אני קונה חזה הודו טרי ועושה קציצות מאודות, ולדוד אני קונה בשר בקר זול, מוסיפה תבלינים, והוא בכלל לא שם לב להבדלים. לו אני מביאה פסטה פשוטה, שעולה שקלים בודדים, ולי פסטה מחיטת דורום איכותית.
אני לא חושבת שיש משהו לא בסדר בהתנהגות שלי, לא מרגישה אשמה, אם דוד רוצה לאכול אוכל טוב שיילך לעבוד, ולא שימשיך לנוח ולאכול כל היום. בגיל שלנו, אין טעם להתגרש רוב החיים כבר מאחורינו, יש לנו בית יחד, למה בכלל להתחיל למכור ולחלק את השווי חציחצי?
