יומן אישי עינת שחר, תל אביב, ישראל
היום חיכיתי לרגע הזה. לשבת במטבח שלי, לשמוע את התנור מתחמם, ולדעת שהכל מוכן בדיוק כמו שצריך. לשים את התבנית עם הבורקסים בתנור הבורקסים שמאיר כל כך אוהב, בדיוק איך שהוא זוכר אותם מהבית של אמא שלו זה היה מבחינתי סימן שהשליטה חזרה אליי.
פעם הכל היה פשוט. הייתי רגילה לשקט, לא הרגשתי שמישהו באמת מסתכל עליי או אכפת לו ממה שאני מכינה לארוחת ערב. עד שיום אחד, במשרד בפרישמן, נכנס אלי מאיר גבוה, עם עיניים שמסתכלות פנימה, ומבט שמבטיח שהוא לא מפחד מכלום. פתאום הלב שלי התחיל לדפוק חזק, והחיים שלי קיבלו כיוון אחר לגמרי.
לא עבר הרבה זמן עד שהתחתנו, וחשבתי שמצאתי את הבית שאי פעם חיפשתי. התמסרתי אליו, העברתי כל מחשבה ומעשה למשפחה שלנו, ולא שמתי לב שכבר אין לי מקום לעצמי.
אבל אז, רק שנתיים אחרי, מאיר החליט שהוא יוצא לנסיעת עסקים חודש, הוא אמר. החודש הזה הפך לשנה שלמה. כמעט ולא התקשר, ואם שלח הודעה תמיד היה קצר וענייני. שכנעתי את עצמי שיש לו סיבות, שהוא אוהב, שהוא עוד יחזור אליי באמת. עד שיום אחד, חברה מהעבודה סיפרה לי שראתה אותו בקניון עזריאלי, מטייל ומחזיק יד של מישהי אחרת. לא נסע, לא נעליים.
ההבנה שנבגדתי לא שברה אותי היא השאירה אותי ריקה, אבל עם רעיון. לא התפרצתי, לא צעקתי, אפילו לא התקשרתי. שתקתי. נקמה טובה מתבשלת בשקט.
ואז, אחרי שנה, הטלפון מצלצל. “הנסיעה נגמרה, עינת, אני חוזר בקרוב. תכיני לי את הבורקסים שלך, התגעגעתי.” כאילו לא קרה כלום.
מאיר נכנס הביתה, כמו בעל הבית שתמיד היה כאן. מתיישב במטבח, עובר עם יד על השיש, כאילו רק יצא לקנות חלה לשבת. חייכתי אליו, לא מראה שמץ של ידיעה.
“תראי אותך, עינת, אפילו את הבורקסים עם תפוחי האדמה הכנת לי,” הוא אמר, מתקרב לערימה הזהובה והריחנית.
הוא לקח בורקס ראשון, הנגיסה הראשונה והפנים שלו הפכו בן רגע מאושרות לאפורות מרוב בהלה. לקח לו חצי שניה לקלוט שבתוך הבורקס יחד עם הפירה החבאתי הפתעה קטנה; חתיכות קטנות של זכוכית.
הוא פלט את הביס, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. הפה התמלא דם, הכאב הבהיל אותו. הוא חיפש תשובות במבט שלי.
עמדתי מולו, רצינית וברורה. “זו הנקמה שלי, מאיר. על כל השקרים, כל הבגידות. בפעם הבאה שתרצה לשקר תזכור את הטעם והכאב הזה.”
הוא ניסה להוציא מילה, אבל יצא רק אוויר מדמם. הזדקף ותפס את הטלפון, אבל אני כבר לקחתי את המזוודה שהכנתי מראש, שמתי את המעיל, פתחתי את הדלת, ויצאתי.
לא חייגתי למד”א, לא הסתכלתי לאחור, לא אמרתי עוד מילה. סגרתי מאחורי את הדלת, והשארתי את מאיר לשבת עם הכאב שלו ועם הזיכרון של הבורקסים שהוא כבר לעולם לא יבקש ממני להכין שוב.
