«את אפית בסוף את הבורקסים שאני אוהב!» אמר בעלה שחזר הביתה ממאהבתו; אך ברגע שנגס, פניו החווירו, כי בתוך הבורקס חיכה לו “הפתעה” בלתי צפויה מאשתו.
רות טפחה בעדינות את קמח מהידיים והביטה בשעון שעל קיר המטבח. הערב הכל צריך להיות מושלם. הבורקסים חייבים לתפוח ולהזהיב, בדיוק כפי ששאול אהב כאילו יצאו מחלום מטושטש וחם מהתנור של סבתא מימי קיבוץ ישן.
פעם, לפני כל זה, חייה של רות היו כמו ספר סגור, שקטים ורגילים. היא למדה להקשיב לשקט, וכמעט השלימה עם הלבד. אבל אז, באחד מהבקרים בתל אביב, התייצב לראיון גבר גבוה עם מבט בטוח ושם שהוא שם – שאול. היה בו משהו מן המדבר בחורף. משהו זז בה עמוק בפנים, בתנועת דג במים עילגים, כאילו יונה לבנה נוגעת בירח.
ומאז, הכול התערבל אחרת: אהבה, חופה צנועה בגינת גפן, תחושה מוזרה שהכל סוף סוף מסתדר. רות קשה התקשתה לזכור איפה היא נגמרת והוא מתחיל. זה היה הסחף של חודשים מוארים.
עד שלפתע, שתי שנים אחרי, שאול ארז מזוודה ונשק ללחיה, ואמר: “אני טס לנסיעת עבודה, חודש גג בירושלים”. החודש נמרח, כמו יום קיץ בלי צל, לשנה שלמה. שיחות דלות, הודעות שנמסות כמו ריבה על לחם חם. רות המתינה, האמינה, התפללה. ואז, יום אחד במכולת בשוק הכרמל, ראתה חברה את שאול מטייל יד ביד עם אחרת. ולא הוא בכלל לא נסע.
אז הבינה רות שציפורי ההמתנה שלה היו ריקות. היא יכלה לצעוק, לבכות, להתקשר אבל לא. היא החליטה להיות שקטה. נקמה אצלנו באה בשקט כמו רוח מהגלבוע.
שנה חלפה בקרני שמש אבודות ופתאום צלצל הטלפון. זה היה שאול. “חזרתי,” אמר, “הכיני את הבורקס עם תפוחי האדמה. התגעגעתי.”
«את אפית לי בורקסים!» צהל שוב, חוצב חור בזיכרון, אך כאשר נגס עיניו החשיכו מייד, כי בתוך הבורקס ממולא בפירה המתינה לו הפתעה סוריאליסטית של רות.
שאול שב הביתה, ישב על שרפרף עץ כעץ זית עתיק, הניח רגל על רגל, והחל להתבונן במטבח כמו שמעולם לא עזב. רות קיבלה אותו בחיוך-צל, בלי לומר דבר על מה שידעה. הוא הצביע על הר האפויים הזהובים ואמר: “אני רואה שאפית,” וחייך כאילו דבר לא קרה, כאילו לא היה שקר ולא נעלמו השנים בדרום.
הוא ניגש אל הצלחת, תפס את הבורקס הראשון, נגס. תוך שנייה, פניו התקררו כמו ענן חורף, עיניו התמלאו יראה. זו נקמה שנהגה בחלומה של רות בשעות ללא שינה.
רות, מאחורי ערפילי בוקר, ערבלה את הבצק, יצקה בעדינות את הפירה, ולפתע קופסה קטנה עם שברי זכוכית שבתוכה מגידון. בבורקס אחד החליפה פירה בשברי חלום שבור.
בנגיסה אחת, פיו של שאול התמלא טעם ברזל, חתיכות קטנות. הוא ירק, אבל הדם נשטף כנחל, שורף ומזעזע. הוא אחז בשולחן, מתנשף. הפה בוער, הלשון חתוכה, המראה מתערבל כמו חום של תל אביב ביולי.
«את אפית לי בורקסים!» חזר, אבל רק ההד נשאר במטבח.
רות הביטה אליו, עיניה רגועות כנחל הירקון.
“זו נקמה על השקרים שלך,” אמרה בשקט, “בפעם הבאה כשתבחר לבגוד, תיזכר בחריכה הזאת.”
הוא ניסה לומר משהו, אבל רק יללה קלה נפלטה. הוא שלח יד לטלפון, אך רות כבר עטפה במעיל גשם חום, לקחה תיק קטן. בלי להביט, היא צעדה החוצה.
היא לא קראה למד״א. לא אמרה שלום. רק הלכה, מותירה את שאול במטבח המוצף אור ניאון בגמר החלום, בורקסים קרועים, וזיכרון אחד שלא יתפוגג לעולם.
