ככל שמתבגרים, מתעורר לעיתים החשק להתרפק על העצלנות אפילו כשמדובר בשטיפת גוף או בגיהוץ בגדים.
זהו סיפור שחוזר על עצמו רבות בסביבתי.
אני לא מתווכחת עם תחושות אלו, אך מבקשת להאיר אותן באור אחר.
אכן, עם השנים, משימות יומיומיות הופכות מאתגרות יותר. לפתוח את העיניים בבוקר, לשטוף שוב את השיניים, להכין ארוחת בוקר פשוטה, או לכבס את החולצה. אנחנו נוטים להגיד לעצמנו שאין לנו כוח, שאין אנו חרוצים.
ובכל זאת, יש נורמות וכללים שעליהם אסור לנו לוותר, גם אם לא תמיד מתחשק לנו. אי אפשר לדלג על רחצת הגוף, צחצוח השיניים, שטיפת הפנים או כביסת הבגדים. מדוע? מפני שבחברה שלנו, לכל אחד יש אחריות כלפי עצמו והסובבים אותו, ואי הקפדה משפיעה על כולם.
לא חייבים ללבוש את מיטב האופנה הירושלמית או התל-אביבית, אך הבגדים צריכים להיות נקיים וללא ריח זיעה. אין מקום לבחור להישאר שבועיים עם אותו סוודר זה לא ראוי.
השיער יכול להיות אפור, הרי לחסוך את קצבת הזקנה על צבע זה מובן לגמרי. עבור רובנו, שמפו בפחות מעשרה שקלים יספיק. אין תירוצים השיער חייב להיות נקי. כך גם הפנים. ונכון, בגיל הזה איפור אינו תמיד שייך, אך ניקיון הפנים חיוני.
בידיים קרם לחות פשוט, בבית השחי דאודורנט בסיסי, ובנעליים מעט סודה לשתייה נגד ריחות לא נעימים. אם יש ריח גוף לא נעים, סודה לשתייה זה פיתרון נהדר וזול.
אם נתבונן כך על הדברים, נראה שהנושא איננו מסובך. קל להאשים את הזקנה או את המחסור בכסף בריח לא טוב או בעצלנות, אך בשביל להישאר נקיים לא דרושים סכומים גדולים.
ולכן, גיל אינו תירוץ. בכל שלב בחיים עלינו להישאר בני אדם, לטפל בעצמנו ולשמור על כבודנו. זהו שיעור לחיים: כבוד עצמי מתחיל בטיפוח אישי, ומי שאכפת לו מעצמו יקבל הערכה מהסביבה והשלווה בלב.
