רונית החליקה בזהירות את התבנית לתוך התנור שחיכה לה, ניערה קמח מן הידיים והציצה בשעון המטבח שמעל הכיריים. היום הכל צריך היה להיות מושלם. הפחזניות צריכות לתפוח, להשחים, להיראות בדיוק כפי שישי אהב אותן.
פעם חיה רונית בשקט ובפשטות. התרגלה להסתדר לבד, וכמעט השלימה עם הרעיון שכך יהיה תמיד. כל זה השתנה ביום שבו נכנס לחדר הראיונות גבר גבוה עם מבט מלא ביטחון. משהו בנוכחות שלו שידר חוזק. רונית הופתעה לגלות שבתוכה רוטט משהו רך שמעולם לא ידעה עליו.
מרגע זה חייה פנו למסלול מוזר וחדש. אהבה, חתונה, תחושת שלמות סוף-סוף. היא הייתה מאושרת בלי לשים לב שהיא כבר אינה יודעת איפה היא נגמרת והוא מתחיל.
אחרי שנתיים, פתאום ארז ישי מזוודה ואמר שהוא נוסע להשתלמות בחיפה, רק לחודש. החודש הפך לשנה. כמעט ולא התקשר, הודעותיו היו קצרות ויבשות. רונית חיכתה, סלחה, האמינה. עד שיום אחד חברה פגשה בו בגלריה בתל אביב, לא לבד הוא טייל בשלווה עם אישה אחרת, כאילו לא נסע לשום מקום.
רק אז רונית הבינה שהכל שקר, שהיא רדפה אחרי צללים. יכלה להתפרץ, להתקשר, לדרוש הסבר אך בחרה לשתוק. נקמה פורחת בשקט.
חלפה שנה, ולפתע צלצל הטלפון. זה היה ישי. ההשתלמות הסתיימה, אני חוזר הביתה, אמר. ולסיום, ככה כהערת אגב: תאפי כבר את הפחזניות המפורסמות שלך עם תפוחי אדמה. התגעגעתי אליהן!
״את באמת אפית את הפחזניות האהובות עליי!״ אמר ישי כשחזר הביתה מהמאהבת. אך רק נגס בבצק, הלובן נמוג בפניו הפה הלך וחוור: כי הפעם הסתתר בפנים “הפתעה” שלא הכיר, מתנה מרונית.
ישי חזר בטוח בעצמו, פסע אל המטבח והתיישב על שרפרף, מביט במבט מנוכר כאילו לא עזב מעולם. רונית קיבלה אותו במאור פנים, אפילו אות ממנה לא הסגיר את מה שידעה.
אני רואה שבאמת אפית פחזניות, הנהן לעבר ערימת המאפים הזהובים.
חייך, כאילו מעולם לא התפוגגה האמת כאילו אין זיופים, לא היה ריקון ולא אישה נוספת. במעגל איטי ניגש אל השולחן, לקח פחזניה ראשונה ונותן בה נגיסה גדולה. פניו התקדרו בכל רגע שעבר, עיניו התרחבו מאימה. כזה עונש לא ציפה לחלום שלו.
עוד בבוקר הדליקה רונית את התנור, ערבבה בעדינות את הבצק, הכינה את המילוי במיומנות ישנה. רק שבאחת הפחזניות, למילוי לא היה כל קשר לתפוחי אדמה בתוכה הסתתרו רסיסי זכוכית קטנטנים.
כבר כנגיסה הראשונה חש ישי שמשהו נדחק. מיהר לפלוט את הביס, אך היה מאוחר מדי. פי רווי דם, הלשון והחניכיים נקרעו; כאב חד וחריף כפרץ חמסין בנגב.
אחז בשולחן, השתעל, מנסה להבין מה קורה סביבו.
״את באמת אפית את הפחזניות האהובות עליי!״ הקול הדהד במטבח, שט עם ריח המאפים המתוק אל תוך ערב זוהר.
רונית התבוננה בו שלווה.
זו הנקמה שלי על השקרים והבגידות שלך, אמרה בקול ישר. בפעם הבאה, כשתרצה להונות מישהי תזכור את הכאב הזה.
ישי ניסה לגמגם תשובה, אך רק חרחור נמלט מפיו. שלח יד לטלפון, ורונית כבר הפנתה לו את גבה. היא אספה את המזוודה שהייתה כבר מוכנה, לבשה מעיל דק, ועברה מבעד לדלת.
היא לא התקשרה למדא. לא חלקה תה עם הסודות האחרונים. רונית יצאה מן הבית לנצח, משאירה את ישי במטבח, מדמם ורדוף זיכרון שלעולם לא יימחה.
