אני יודע שהרבה גברים אולי לא יסכימו איתי, אבל אחרי כל מה שעברתי, הפסקתי להאמין במה שנקרא “שינוי אמיתי”. אם גבר בגד פעם אחת אולי הוא ינסה להתנהג יפה לתקופה, ישלם הבטחות מכל הלב, ייאבק בעצמו, אבל בסוף… זה חוזר על עצמו. למדתי את זה על בשרי.
הפעם הראשונה שהוא בגד בי הייתה כשעוד היינו חברים. היינו כמעט שנתיים ביחד. גיליתי את זה לגמרי במקרה איזה בחורה התקשרה לטלפון הביתי שלי וסיפרה לי. כשניסיתי להבין מה קרה, בכיתי ושאלתי אותו, והוא נשבע שזה היה פלירטוט טיפשי, טעות, לא קרה שום דבר פיזי. הייתי צעיר, מאוהב ומלא תקווה. בחרתי להאמין לו. סלחתי, המשכנו כאילו כלום לא קרה.
עברו שלוש שנים, היינו כבר נשואים. היה לנו דירה, חלומות, תכנונים משותפים. הבגידה השנייה הייתה יותר כואבת. לא שמועה זו הייתה מערכת יחסים מקבילה שנמשכה חודשים. מצאתי הודעות מוסתרות, יציאות מאוחרות, העברות כספים מוזרות בבנק. כשהצגתי לו את כל האמת, הוא לא יכל להכחיש. הוא אמר שהוא “מבולבל”, שהשגרה הרגה אותו, שהוא רצה להרגיש רצוי שוב. הוא שוב בכה, שוב הבטיח, שוב סלחתי.
אחר כך עברו לנו שמונה שנים שנראו על פניו שלוות. קנינו יחד ירקות בשוק, נסענו לטיולים בארץ, עשינו קידוש בשבת עם המשפחה. כבר חשבתי שדי, שהוא התבגר, שלמד את הלקח. אבל לאט לאט התחלתי לשים לב לפרטים מבטים ממושכים על נשים אחרות ברחוב, הערות לא מתאימות, אינסטגרם מלא בדוגמניות, שיחות שהוא היה סוגר מיד כשהייתי מתקרב. וגם אני העדפתי לא לשאול, לא להפר את השקט.
הפעם השלישית לא אני עליתי עליו הוא זה שבערב אחד חזר עם מבט מלא אשמה ואמר לי: “שמונה שנים התאמצתי. התאפקתי. השתדלתי להיות בסדר. אבל לא הצלחתי יותר.” סיפר לי שכבר שבועות הוא נפגש עם מישהי אחרת, שהיא גורמת לו להרגיש חי שוב, שהפיתוי תמיד היה שם ורק חיכה לרגע.
לא בכיתי יותר. שתקתי. מבט אחד והוא הבין הכול. הרגשתי בעיקר עייפות עייפות מסליחות, מהבטחות, מסיפורים ממוחזרים. שאלתי אותו פעם אחת אם בכלל חשב עליי. הוא ענה שכן, אבל הרצון היה חזק יותר.
רק אז באמת הבנתי דבר כואב: הוא לא השתנה, הוא רק השתפר בלהסתיר. ואני? נהייתי טובה בלחכות. הוא לא נהיה נאמן הוא פשוט נהיה סבלני יותר.
בלילה ההוא ארזתי תיק ועזבתי. הוא נשאר, כי לא הסכים ללכת בעצמו. לא צעקתי, לא בכיתי. יצאתי עם שקט השקט הזה שמגיע רק כשיודעים שאין יותר למה להילחם. לא לקחתי רהיטים, לא טבעות, שום זיכרון. רק את הכבוד העצמי שלי.
היום, כשאני שומע אישה שאומרת “הוא השתנה בזכותי”, תמיד עולה בי המחשבה על העבר שלי. כן, אפשר להחזיק זמן. אפשר להשתדל שנים. אבל כששורש הבעיה רקוב, שום דבר לא באמת משתנה. זה הלקח שלי.
