יש אנשים שכאשר הם מגיעים לביקור, שוכחים שהם אורחים. הם מתנהגים בגסות, מחלקים הוראות, ולא ממהרים ללכת הביתה.
פעם הייתי אדם מאוד מסביר פנים, אבל משהו בי השתנה במהירות. כשחציתי את גיל הארבעים, הפסקתי להזמין חברים אליי הביתה. למה שאעשה לעצמי את זה? זה פשוט מתיש להתמודד עם אורחים מהסוג הזה.
את יום הולדתי האחרון חגגתי במסעדה בתל אביב. נהניתי כל כך מעתה ואילך, כך אחגוג כל אירוע. אסביר לכם למה.
להרים מסיבה בבית זו הוצאה רצינית. אפילו ערב קטן עם כמה חברים דורש להוציא סכום נאה של שקלים. ואם מדובר בפגישת חג, כמו ערב ראש השנה, המחיר מזנק. האנשים שמגיעים מביאים מתנות צנועות הרי התקופה לא פשוטה. אחר כך הם נשארים עד מאוחר בלילה. אני רק רוצה להירגע, ולא לרחוץ הר של כלים ולעשות סדר בכל הדירה.
בין קירות הדירה שלי, אינני מחכה לאף אחד. אני מסדרת, מבשלת הכל בזמן שלי. בעבר, אחרי ארוחות חג כמו פסח או ראש השנה, הייתי מותשת ועצובה. עכשיו, בסוף החג, אני יכולה לקחת אמבטיה וללכת לישון מוקדם.
יש לי הרבה זמן פנוי, ואני משקיעה אותו בתבונה. חברים יכולים לקפוץ אליי לשתות תה, אבל כבר אינני מוטרדת אם אין משהו מיוחד להציע להם. היום אני מביעה תמיד את דעתי. כשמתחשק לי שקט, אני מראה בנימוס את הדלת. אולי זה לא נראה יפה בעיני כולם, אבל אני כבר לא דואגת לזה. הנוחות שלי קודמת לכל.
הדבר הכי מפתיע הוא שאנשים שאוהבים לפקוד בתים של אחרים, לא מזמינים אף פעם אורחים אליהם. להם קל יותר להנות על חשבון מישהו אחר, בלי לדאוג לבישול וניקיון.
אתם מארחים בביתכם? האם אפשר לקרוא לכם מסבירי פנים?
