מקרה בליל השנה החדשה. לחזור הביתה פשוט לא התחשק למירי. יום העבודה של ה־31 בדצמבר היה קצר, וכל הקולגות שלה נשים כולן כבר חמקו אל ילדיהן, לבעלים ולשולחן הסלטים. כולן היו שמחות, זוהרות ומתרגשות, עם שקיות תפוזים ענקיות ובקבוק יין נתזים מתנת חג מאלישע המנהל.
אבל איש לא חיכה למירי בביתה. סלט ירקות קצוץ, את זה גם לא היה לה בשביל מי להכין. היא הביטה בערימה השלמה של קלמנטינות השקופות שעל שולחנה וגנחה בליבה. לא, לבית פשוט לא התחשק לה. מירי חזרה לדוחות.
חלפה אולי שעה, כשלפתע הציץ אלישע בפתח, נשימתו כבדה, כובע צמר על ראשו, מעיל עבה פתוח הגבר היחיד במחלקה וגם המנהל.
“אה, את פה לבד? דעי לך, שכחתי מתנה לאשתי, את מאמינה?” פלט ונעלם אל לשכתו.
כעבור כמה דקות חזר שוב.
“למה את עדיין פה, אה? למה לא הביתה?”
“בבית גם אהיה לבד, אלישע.”
אלישע, שכמעט רץ כבר החוצה, עצר מיד, התקרב לשולחן שלה והתיישב. הביט בה שניה, מבט רציני.
“נו, מירי, די כבר. זה ראש השנה! מה את ככה? חג, צריך לשמוח! עם פנים כאלה תישארי לבד עוד הרבה! אישה צריכה לחייך, נו, תשמחי קצת.” והחל לסדר את הניירות שעל השולחן שלה, ערם אותם בערימה, “שיחררתי את כולם, ואת פה מתחפרת.”
“באמת, אלישע. תרגיש חופשי ללכת. אני אסדר פה, אסגור לבד.”
“בטוח?” שאל בחשד.
“בוודאי!”
“אם כך, שיהיה חג שמח!”
שוב נאנחה מירי. באמת, מגוחך להיתקע במשרד. צריך לקום וללכת.
“למה לא להזמין פיצה?” חשבה, “מעניין אם עוד יש פיצריות פתוחות.”
מהראשון לא ענו בכלל. בשני ענתה בחורה עליזה: “אנחנו עובדים עד שש. חג שמח!” מבטה של מירי לשעון שש וחמש דקות. ניסתה מספר נוסף, הפעם ענו וקיבלו הזמנה.
אספה את הניירות, לבשה מעיל, לקחה את הקלמנטינות והיין ויצאה מהמשרד.
הנשימה שלה נעתקה הרחוב היה פשוט יפהפה. אוויר הלילה הקריר ליטף לה את הלחיים, השלג חרק מתחת לנעליים, פנסי הרחוב זהרו בכל עוזם ואלפי נורות צבעוניות הבהבו מכל עבר. אנשים נחפזו לבתיהם, עמוסים בשקיות ומתנות, החנויות עוד פתוחות קונים מתנות בדקה ה־90. השוק הסואן הזה חדר פנימה והתחיל למלא אותה.
“מה אני עושה?” גערה בעצמה, ונכנסה בהחלטיות לסופרמרקט.
כעבור זמן מה, כבר עמדה במטבח בביתה.
“נקווה שהתפודים יספיקו להתבשל,” חשבה.
הדליקה טלוויזיה, תלתה שרשרת אורות חדשה זה עתה, תקעה לשקע נחיל צבעוני התפתל מסביב לחלון. הרימה ידיים ונתנה סיבוב שמח, הלכה להכין לעצמה סעודת ליל שנה חדשה.
“לבריאותי, מגיע לי!”
בזמן שהתפודים מתקררים במרפסת, על השולחן נערמו כריכי דג מעושן ואדום, נקניקים דקות, עלים של חסה קצוצה, קוביות גבינה, אננס, קערת קלמנטינות מאלישע.
כעבור חצי שעה גם הסלט היה מוכן, במחבת היטגנו להן שוקי עוף עסיסיות. מירי גלגלה שולחן קפה לספה, פרסה עליו מפה תחרה והתחילה לסדר עליו כלים כאילו היא מארחת אנשים יקרים לה במיוחד.
ב-11:30 הלכה לפתוח את היין ופתאום צלצל האינטרקום.
“הזמנת פיצה?” נשמע קול גברי ונמרץ.
“אוי! שכחתי מזה לגמרי!”
“כמובן! תעלה,” ענתה מירי.
כמה אתה חייב?” שאלה את הבחור הצעיר והחמוד עם קופסה מרובעת.
“כלום. זה מתנה.”
חיוכו היה אמיתי.
“לא, מה פתאום. יקזזו לך מהמשכורת.”
“לא יקזזו, זה פיצוי על האיחור. קחי את הפיצה כבר.”
פתאום קלטה שהיא אוחזת עדיין בבקבוק היין שלא פתחה.
“תאחז קצת, תן לי להניח את הפיצה במטבח.”
“את לא ממש נראית לי כמו שליחה,” ציינה כששבה.
“אני לא. אני הבעלים של הפיצריה. שיחררתי את כל העובדים חג, משפחות מחכות. ואז ראיתי שדווקא ההזמנה שלך נשארה לבד. אמרתי אסע בעצמי, אותי אף אחד לא מחכה.” חייך. “נתקעתי קצת בדרך.”
“עשר דקות לחצות!” קראה מירי, “תפתח ת’יין! מהר, לפני שייגמר השנה!”
“יש לך כוסות?”
הביאה. פתאום נשמע פיק גדול.
“לשנה שחלפה!”
“לשנה שחלפה!”
צחקו, התרוממו ושתו בלגימה אחת את היין התוסס.
“אוי, מה עשינו עכשיו!”
“מה קרה?” נבהל הגבר.
“שתית יין! ואתה נוהג!”
“נכון,” חייך רחב במיוחד.
“עכשיו כבר לא תוכל לנסוע.”
“מסתבר שלא.”
“וגם מונית אי אפשר להזמין…”
“נכון מאוד.”
“תשמע, חלץ נעליים ובוא, שלא נקבל את השנה בכניסה.”
“וואו, איזה בית חמים.”
“שפוך מהר, כבר הסתיים הנאום של הנשיא.”
“בשמחה, שנה טובה…”
“אני מירי,” חייכה.
“שנה טובה, מירי! אני אלון.”
“שנה טובה, אלון! טעם מהמעדן עצמתי רק בשבילי. יש לי רק סכו”ם אחד, האמת. תאכל מהקערה.” החלה לצחוק, והיא שמחה כל כך פשוט, בלי סיבה.
היה לה נעים איתו, קל ונעים.
“וואו, זה אפילו טעים יותר מהקערה. יש לך לחם שחור? אני מורעב.”
“בטח שיש!”
כששבה, ראיתו עם שוק עוף בכל יד.
“סליחה, לא התאפקתי,” התנצל בפה מלא, “טעים נורא. מירי, את תותחית.”
“שמחה, אלון. חשבתי שהכול ילך לפח תראה כמה הכנתי. לבד בחיים לא הייתי מסיימת.”
“איך לבד? אני עוזר!”
“אז תעזור מהר!”
גם מירי הרגישה פתאום רעבה.
הם אכלו סלט יחד מהקערה, שתו יין וצפו בטלוויזיה, צוחקים ועושים חגיגה משלהם.
“נדמה לי שנגמר היין!”
“אצלי ברכב נשאר, אלך להביא.”
“אה אה, אני איתך!”
“איזה אוויר נפלא,” התרוממה מירי ידיים פתוחות.
עמדו ליד רכבו של אלון, מכל כיוון התפוצצו זיקוקים מושקעים.
“מירי, תתחתני איתי! לא ממש עכשיו, עוד שנה. שתכירי אותי.”
“אתה מתבדח.”
“אל תסמכי על זה,” קרץ לה.
“אז אני אשקול בינתיים, נמשיך לחגוג?”
מירי הנהנה, ואלון שלף את הבקבוק מהאוטו. הם חזרו הביתה, צוחקים, והרגליים נשאו אותם לעוד לילה שלם של חג ושמחה.
