אמא מיותרת
עמוס, שב רגע! אנחנו צריכים לדבר דחוף! אשתי התיישבה ליד השולחן, פניה היו נחושים.
ישבתי לידה. יעל ניגבה את עיניה הדומעות בממחטה:
אני כבר לא יודעת מה לעשות עם אמא שלי. היא בקושי הולכת, בחורף הקרוב פשוט לא תשרוד בבית שלה, גם ככה הוא עומד ליפול עוד מעט.
ומה את מציעה?
אני הרי אומרת לך, אין לי מושג.
יעל, כמו תמיד את מצפה שאני אחליט, אבל זו אמא שלך ואת צריכה להחליט.
עמוס, אי אפשר להביא אותה אלינו. דירה של שלושה חדרים, ושני בנים גדולים, איפה נשים את אמא שלי? הרגשתי שיעל כבר עשתה איזו החלטה בעניינה של אמא שלה, ועכשיו רוצה להקל על עצמה כשמדברת איתי. יש בירושלים בית אבות פרטי.
יעל, את רוצה לשלוח את אמא שלך לבית אבות?
אין ברירה. אומרים שהמקום בסדר.
אבל, כמו שאמרת, זה פרטי חייכתי ספקנית וכמה זה?
שמונה מאות שקל ליום. אם משלמים מראש לחודש, שלושים אלף שקל. דואגים שם להכול עובדת סוציאלית, טיפול רפואי. זה המון בשבילנו, אבל נסתדר איכשהו.
יעל, כל העניין הזה לא מרגיש לי טוב. אמא שלך תמיד הביאה לנו ריבות, כבושים, לנכדים מתנות. הכול עשתה מכל הלב. ועכשיו, בית אבות.
עמוס, אתה חושב שלבי לא נשבר? אבל באמת שאין ברירה.
אוף! נאנחתי בכבדות אין שום אפשרות אחרת?
חשבתי למכור את הבית שלה. היא כבר כתבה בשטר העברת בעלות על שמי. אבל מי יקנה אותו עכשיו, כשעוד רגע חורף? וכמה בכלל נותנים על בית במצב כזה?
דיברת עם אמא שלך?
עוד לא. בשבת ניסה אליה, נעשה קצת סדר בגינה, ונדבר איתה.
בגינה אני אטפל עם הבנים הנעתי בראש אבל על בית האבות, את מדברת לבד.
עמוס, רק עד האביב. אם לא יהיה לה טוב שם נחפש פיתרון אחר.
לא, יעל. אם ניקח את אמא שלך לבית אבות, זה לתמיד. זה ממש לא לעניין.
***
כבר שבוע שאילנה גרה בבית האבות. היא מבינה איזה ברירה לא נותרה ליעל. באמת קשה לה ללכת, מה אפשר לדבר על להישאר לבד בבית, בגיל כזה.
אבל ככה לא דמיינה את הזקנה. רצתה לבלות את השנים האחרונות בחברה של בני המשפחה, אבל למי היא כבר נחוצה חולה כזאת.
נכנסה האחות:
אילנה, הנכדים שלך באו!
חיוך ענק עלה על פני הסבתא כשהם נכנסו. אפילו הצעיר, תומר, כבר גבוה ממנה, ונדב במטר מעליה.
שלום סבתא! איך כאן?
בסדר גמור, האוכל כאן טוב. האחיות והמטפלות עוזרות לנו התרגלה מיד, כמו תמיד. שבו, שבו ליד השולחן!
אנחנו לא נשארים הרבה. הבאנו לך מצרכים ובגדים חמים.
תודה! מיד שאלה: איך בלימודים?
בסדר ענו כמעט ביחד.
תלמדו טוב! נדב, זו השנה האחרונה שלך. החלטת מה תלמד?
כן, באוניברסיטה העברית.
ואיפה ההורים? שלחו אתכם ולא באו בעצמם?
אבא הלך הביתה שלך.
טוב שיזכור להוציא את כל הגזרים מהאדמה, כבר קר בלילה נאנחה הסבתא ואת הכרוב שיקצוץ, הם כבר ממש גדולים.
עכשיו אתקשר!
תומר שלף את הנייד וחייג:
אבא, סבתא אומרת להוציא את כל הגזר ולקטוף את הכרוב.
בסדר נשמע הקול של אבא.
תן לי הסבתא לקחה את הטלפון. עמוס, את הגזר תוציא ותשאיר לייבוש יומיים, אחר כך תוריד למחסן. את הכרוב תחתוך עם הגבעול, תכניס ישר לארגז החול במחסן, עם הגבעול למטה. גזר קטן תשמור לעצמכם!
בסדר, בסדר. אל תדאגי, אמא!
ועמוס, תמצא את מיצי שלי, ותאכיל אותה! נשארה שם לבד.
בטח שאמצא.
קח החזירה לנכד את הטלפון.
סבתא, אנחנו נלך קם נדב.
רגע! הוציאה הסבתא ארנק קחו לכם כל אחד מאתיים. תקנו משהו לעצמכם.
ומה איתך
תיקחו, לי אני לא צריכה כסף פה.
תודה סבתא!
הם הלכו, ואילנה ניגשה לחלון, מביטה אחריהם.
***
עמוס חנה את המאזדה שלו מול החלון של הדירה. לידו חנה דני עם היונדאי שלו. כשדני ראה את השקיות עם הגזר והכרוב, שאל:
מהגינה?
בערך, מהחמות.
גם אנחנו חושבים לקנות גינה או בית קטן קרוב. הילדים כבר עזבו.
תגיד, דני אמר עמוס מהורהר יש לכם דירת ארבעה חדרים, לא?
כן, בקומה שנייה.
אולי יעניין אותך להחליף עם הדירה שלנו, שלושה חדרים, וגם את הבית של החמות עם גינה? אמא של יעל כבר מבוגרת, אין לה כוחות לטפל בבית.
מעניין בוא נבדוק.
דבר עם אשתך, תבואו אלינו הערב.
נדבר.
***
אחרי שהתקלחתי ואכלתי, נשכבתי לישון. יעל נכנסה למטבח לבשל עוד רגע מגיעים הבנים, הצעיר מחוג הג’ודו, והגדול הגדול מאוהב.
“נו, הגיע הזמן, בן שבע עשרה. רק שלא יעשו שטויות. גם את הצעיר בקושי מצליחים להכניס הביתה. כל היום ברחוב”
דפיקה בדלת. יעל ניגבה ידיים ורצה לפתוח. הדלת נפתחה, דני ואשתו, רונית, מהבניין הסמוך:
יעל, אני יכולה להיכנס?
תיכנסו! רונית, קרה משהו?
בעלך לא סיפר?
לא יעל התפלאה.
הבעלים מדברים על החלפה של דירות.
מה? נדרכה יעל תיכנסו, תיכנסו.
רצה לסלון, טלטלה אותי מהספה:
עמוס, קום! באו אורחים.
נעמדתי, נכנסתי מיד לחדר הרחצה:
תיכף אני מגיע!
רונית התחילה לסקור את הבית.
אפשר הסבר מה הולך כאן?
יעל, הבעלים רוצים להחליף את הדירה שלכם וזו של אמא שלך עם הדירה שלנו, ארבעה חדרים סקרה שוב את הבית יש לכם דירה נעימה.
נכנסתי חזרה, ויעל קפצה אליי:
מה, אתה חושב?
אם נסתדר נעבור אליהם, ארבעה חדרים, וניקח את אמא שלך אלינו.
יעל חשבה, וחיוכה הרחיב:
טוב, תכינו תה ונלך לראות את הדירה שלכם.
עזבי תה צחקתי למעמד הזה מגיע משהו יותר רציני.
***
אותו לילה יעל ואני התקשינו להירדם. שוחחנו על איך הכול ייראה בדירה החדשה. בעיקר יעל דיברה, עד שנרדמתי.
כבר נרדמת? נגחה אותי.
יעל, אל תגידי כלום לאמא שלך בינתיים, שתנוח דעתה. רק שנתארגן, ואז נעביר אותה.
***
בבוקר חורפי, גשום, אילנה ישבה, מתבוננת מהחלון בבית האבות, מזג האוויר והלב שניהם קודרים:
“כבר שלושה שבועות אני פה. נדמה לי שהילדים שכחו אותי. לא צריכה אותי אף אחת. נכדים באו פעם אחת, שכחו גם הם. יעל התקשרה פעמיים.
פעם ראשונה אמרה שמכרה או החליפה את הבית, הקול שלה היה מלא אושר. נו, העיקר שמשלמים כאן עליי שלושים אלף שקל בחודש. כבר אין לי למה לחזור.
פעם שנייה סיפרה שיש להם מלא עבודה, אולי יגיעו. בטח, לצעירים תמיד יש תירוצים, היום שבת אולי יבואו. למה לא קניתי אף פעם טלפון, וגם ככה לא יודעת להשתמש בו.”
ישבה וחיכתה, מחשבות קשות מתרוצצות. פתאום, ראתה מתוך החלון את רכבו של עמוס עוצר בגשם:
הנה, הגיעו, לא שכחו! אבל מיד נדבק לחשש למה עמוס לבד? בלי שקיות? אולי קרה משהו?”
אילנה לא הסירה את העיניים מהדלת. הדלת נפתחה, עמוס נכנס, מחייך:
שלום, אמא!
שלום עמוס. קרה משהו?
תתארגני! שוב חיוך על פניו חוזרים הביתה.
מה זאת אומרת? לביקור?
לא, לתמיד. קחי את כל הדברים שלך.
למה אתה מדבר בחידות?
הנכדים לא נתנו לגלות. אמרו סבתא, זו הפתעה.
נרגשה אילנה, הרגישה את המפנה בגורלה. השכנה לחדר, שהייתה כבר חברה שלה, חזרה מהטיפול:
אילנה, לאן את הולכת?
רות, החתן שלי בא לקחת אותי אמרה בקול שמח הוא אומר: לתמיד!
איזו בת מזל! הילדים שלי השאירו אותי כאן לכל החיים.
רות, גם ייקחו אותך יום אחד. לילדים קשה עם ההורים המבוגרים.
***
אילנה התבוננה בדרך, ראה שעמוס לוקח אותה לבית. כל הדרך חשבה:
“למה הוא לוקח אותי? אצלם צפוף, שלושה חדרים, לא נוח. איפה אני אנוח, רק אפריע להם. עוד רגע מחזירים אותי לכאן.”
הם הגיעו, עמוס חנה איפה שתמיד. עזר לה לצאת, לקח את התיק והוביל אותה לכניסה אחרת בבניין. היא הביטה בו במבט מופתע.
בואי, בואי!
עלו לקומה השנייה ונכנסו לדירה חדשה. פתאום, קפצו עליה הנכדים:
סבתא, בואי זה עכשיו הבית שלנו! קרא תומר.
היא נכנסה לדירה. יעל חיבקה אותה בכניסה:
אמא, את עכשיו תגור איתנו. בואי, אראה לך את החדר שלך.
החדר, אמנם לא גדול, אבל נעים, עם ארון ומיטה חדשה. לא האמינה שתוכל לחיות קרוב לבתה ולמשפחה.
ופתאום התחככה ברגלה וגרגרה:
מיצי! קראה אילנה באושר, והחלה לבכות מרוב שמחה.
