יומן אישי, תל אביב, ינואר
אני, מתן, הבאתי את שַׁעַל הביתה בידיעה ברורה ללוות אותו בשקט לסוף הדרך. אבל כבר באותו לילה הוא הביא איתו אובדן ישן וצירף את כל דיירי הבניין לדרמה הפרטית.
פתחתי את דלת הדירה ונתתי לכלב זקן להיכנס, בתקווה שיימוג לאיטו בחום ובשקט.
אבל עוד לפני שהחשיך, נהיה לי מובן: הוא לא הגיע לפה כדי למות בשקט. הוא הופיע כדי להזכיר למישהו משהו שכולנו דחפנו לפינה ולמדנו לא להרגיש.
בתעודת הקליטה מהעמותה הודפסו שתי מילים, אותן מילים שהקפיאו לי את האצבעות: “טיפול בסוף החיים”.
עמדתי במסדרון, לוחץ את הדף בכוח כאילו הוא יכול להצדיק אותי בפני עצמי והרגשתי אשמה עוד לפני שהספקתי לעשות משהו רע.
תוך כדי מילוי הטפסים, חרשה לי בראש מחשבה אחת: אעשה הכול שיֵהיה שקט, מכובד, בלי יותר מדי דיבוריםרק שלא יפחד.
שאעל היה בוקסר זקן מאוד, אולי בן ארבע-עשרה. פרווה כסופה, עיניים עייפות, רגליים אחוריות משתופפות כאילו כל פסיעה היא מאבק אחרון.
עליו אמרו בעדינות־שאינה עוקצת: “כבר בקושי הולך”, “ישן רוב היום”. אבל בין השורות היה אפשר להבין את מה שהכי כואב: פשוט הפסיקו לחכות שהוא יקום.
בחוץ היה ינואר, ותל אביב שקעה בשקט קודר, כזה שמתחפש לאדיבות אך יש בו ייאוש. גם הבניין דמם: מפתחות בידקפיצות מהירות, מעלית נאנקת, צעדי זרים נמוגים בין הקומות.
הפכתי את הדירה ל”חדר מיון פרטי”: מזרן אורתופדי בסלון, עוד אחד בחדר, שטיחונים נגד החלקה במסדרון, רמפה מעץ במקום הסף שאינו נגמר.
הסרתי הכול מהמקום, כמו שתמיד עושים כשמגיע מישהו עדין. כמו שמנסים לא לטרוח מדי, כדי שלא להכאיב.
שבוע ראשון שאעל כמעט לא התרומם. לא שינה מחולשת כאב, לא תנומה קרועה. אלא שינה עמוקה של כלב שלמד את חייו בחשדנות, ורק עכשיו העז לשחרר שמירה.
הבטתי בו נושם ועשיתי עם עצמי הסכם: שיישן כך. ובו בזמן פחדתי, כי כל נשימה נספרה אצלי כאילו היא האחרונה.
ביום השלישי הופיעה הודעה בלובי:
“בבקשה לשמור על שקט”.
בלי שם. בלי יעד. אבל ברורנכתב לי, על העור שלי.
באותו ערב דפקה בדלת גב’ נָעַמִית מהקומה השלישית. קטנה, יציבה, שיער אסוף, מבט מדוד ויבש כמו סרגל.
היא אמרה בלי כעס: “שמעתי כלב”.
בלעתי מילים, גרוני יבש. אחר כך לחשתי: “זקן. בקושי זז. לקחתי אותו לאומנה”.
נעמת לא נכנסה. שעטה מבט במסדרון, בשטיח, בידיים שליבוחנת אם אני מסוכן או רק מותש.
ובמקום להטיח אמרה: “על ריצפה קשה דואבים המפרקים”.
והלכה. לא הטיחה דלת. לא עזבה בוז. רק משפט רופא מדהים שהוליד בי דאגה מתוקה.
השבוע השני שינה הכול.
שאעל הבין שזה לא ליום־יומיים. שאף אחד לא יבוא לקחת אותו. שזו דירה ולא חדר המתנה.
הוא התחיל לעקוב אחרי במבטnot מחמלה, אלא מֵרצון להיות בשליטה. כאילו בודק: גם אתה תיעלם?
כשחזרתי מהעבודה ניסה לקום. לאט, בהמון עקשנות נשכנית, כאילו חשוב לו להוכיח, לא רק שצריךאלא שהוא עוד יכול.
אז הופיע הפרט הכי קטן שטלטל אותי.
בפינה ליד הספה היה קיפוד קטן מבד. משופשף, תפירה גסה בצד. לא חדש, לא יפה, עצוב במידה כמו צעצוע של ילד שמעולם לא פגשתי.
לא קניתי אותו. אין לי ילדים. לא הייתה לי סיבה להחזיק בובה כזו.
שאעל ראה אותו, התקרב, הרים בעדינות בין שיניו. נשא אותו לא כנכס אלא כמשהו יקר ושווה. הלך איתו בדירה בלי להסס.
כאילו שנים במוחו היה מקום אחד בלבד בו עליו להיות.
מאותו הרגע “הכלב של סוף החיים” כאילו איננו.
זה שכמעט לא הולך התרוצץ בשביל־הבית עם הקיפוד בפה, כאחוז תעוזה חדשה. זה ש”ישן יותר מידי” ניצב מדי בוקר ליד מיטתי, לא מיילל, לא דורש, פשוט עומד ומביטמוכן.
בערב שכב לידי עם הקיפוד צמוד לו לבית החזה. לא לשחק. כאילו חוששגם את השמחה הזעירה הזו עלולים לקחת.
גם אני התחלתי לנשום חרישית, כאילו כל קול יבהיל אותו, עלול לשבור את הקסם הדק.
אחרי ימים עלה לוח מודעות חדש בלובי:
“אנא התחשבו בשכנים”.
שוב ללא שם. תלשתי את הדף, החזקתי בכף היד זמן רב מדי. לא התעורר בי כעסרק הגנה. מה כבר הפרעתי? איזה “רעש” יש פה בכלל? בסך הכול יש פה כלב ישיש שמנסה לטעום חתיכת חיים.
אותו ערב שמעתי צעדים. נעמת חיכתה מחוץ לדלת, מתלבטת אם מותר לה לדפוק.
כשפתחתי, שאעל עמד במסדרון, הקיפוד בפיו. נעמת הביטה בו כאילו ראתה רֶפֶאִים מן העבר. שאלה חרישית: “מאיפה יש לו את זה?”
הרמתי כתפיים: “לא יודע, באמת. כאילו הוא… הופיע”.
נעמת הנהנה, עיניה לא עוזבות את הבובה. קול יבש נמס. לחשה: “לפעמים… דברים חוזרים כשנפסיק להעמיד פנים שהם לא היו”.
והלכה, ואני נותרתי עם שאלה בצוואר, כבדה כמפתחות בכיס.
כי הקיפוד לא היה בובה. הוא היה פתח.
השבוע השלישי הביא איתו משהו שחששתי ממנו.
השארתי דלת פתוחה לשנייה. רק לשנייה של טיפשות בה נדמה לנו שהשליטה בידיים.
קראתי: “שאעל!” תחילה רגיל, אחרי שנייה בצעקה, הדופק קופץ מהגרון.
במסדרון, ממש לפני דלתי, שכב הקיפוד.
לא נפל. לא נאבד. מונח מדויק.
סימן.
ושאעלאיננו.
זינקתי במדרגות כאילו כל שלב ברגליים יוכל לעצור את הרעד במוח.
בליבי רועשת הדם, שמו נפלט מפי. קול מתחנן, מבוהל.
בקומה שניה נתקלתי באישה עם שקיות. הבינה מיד: זו לא “חיה שיצאה לשנייה”.
אמרה מהר: “הוא יצא לבד. במתינות. כאילו ידע לאן”.
אותו “ידע את הדרך” דקר בי חזק. אם הלך כי ידע, אין פה בלבוליש גורל.
יצאתי לרחוב. אוויר אדמה רטובה וברזל של צינורות. שמיים כבדים, כמו מכסה.
ושאעל שם.
עומד ליד הספסל, מביט לכיוון מסוים. לא נרעש, לא בוכה. הוא… ממתין, כמו אדם שמגיע לפגישה ובטוח שיחכו לו.
ניגשתי לאט משחשבתי שצריך. יותר פחדתי לקלקל את מה שהוא עושה מאשר לא למצוא אותו בכלל.
אמרתי כמעט בלחישה: “שאעל, יאללה, הביתה בבקשה”.
הוא הפנה אליי ראש בקושי. עיניים עכורות, אבל עקשנות של חום והיכרות עוד חיה בתוכן. בעמידה שלו היה משהו מצמררלא היה כאן במקרה.
מאחורה נשמעו צעדים שקטים.
נעמת.
נעצרה מטר מאתנו. לא ברכה, לא התנצלה. הביטה בספסל כאילו פעם היה לה בית וזה עזב אותה בעצמו.
לחשה: “זה המקום שלה”.
לא הסרתי את עיניי משאעל. שאלתי יבשיותר קל להתחפש לקר, פחות קשה להרגיש: “של מי?”
הבחנתי כמה קשה לה להישאר בשלווה. ענתה: “של הנכדה שלי. עדי”.
השם נפל לחצר כמו מפתח שנכנס למנעול. דימיתי את הקיפוד במסדרון, ולחצתי עליו בכוח, שמא גם הוא יברח.
אמרתי: “על הבטן… תפרו שם גס. ‘ע'”.
נעמת עצמה מבט. עפעפיה רטטו לשנייה, כאילו הגוף הלשין על הסוד הישן.
ענתה חרישית: “כן. ‘ע'”.
שאעל התיישב כבדות, אט אט, בגיל מופלג, כמו גוף ששם נקודה.
נעמת דיברה בלי פוזה: “עדי תמיד נשאה אותו. תמיד. וגם בחצר תמיד היה בוקסר… לא יודעת של מי. הוא בא אליה כל יום”.
משהו בי התכווץ. זה היה מדי מדויק בשביל מקריות.
שאלתי: “שאעל היה איתה?”
היא שתקה, מביטה בו, כאילו תמונה שלא מתקלקלת, לא נשמרת.
לבסוף אמרה: “אולי. כשראיתי אותו אצלך עם הקיפודהבנתי שמשהו חזר”.
“בודקתאת ידעת על הקיפוד?”
נעמת עצמה לסתותיה. עמידותה נשברה.
חשפה: “אני הבאתי אותו”.
הקול שלה רעד, כמעט בניגוד לרוחה הקבועה.
שתקתילא כי שפטתי. הכל הסתדר פתאום.
הסבירה, כמעט מתנצלת: “הוא היה במרתף, בקופסה. לא זרקתי כלום של עדי… אבל לא דיברתי עליה. החבאתי במקומות חשוכים”.
הרימה ראש, הוסיפה: “שמעתי שלקחת כלב. ראיתי שזה בוקסר. חשבתיאולי, אולי היום אפשר להחזיר משהו בשקט, כאילו במקרה”.
נשמה קצר, מקרר. “השארתי את הקיפוד אצלך. כשאלה. והוא… לקח אותו כאילו תמיד היה שלו”.
בחצר, שאעל הרים עיניים מהספסל אלינו. היה במבט הזה סבלנות שכואבתהבנתם כבר, או לא?
אמרתי חרישית: “הוא לא ברח. הוא חזר”.
נעמת הנהנה פעם אחת. תנועה של כניעה.
לחשה: “עדי כבר לא כאן מזמן. ואנחנו… חיים כאן בבניין כמו שאפשר: מכסים דברים בחושך, מיליםמתחת לשטיח”.
לא היו לי מילים “נכונות”. אמרתי פשוט: “חשבתי שהוא ימות בקרוב”.
נעמת הביטה בי שונהכאילו ראתה בן־אדם לראשונה, לא שכן.
ענתה: “הוא היה לבד. בדידות הורגת מהר יותר מזקנה”.
עלינו לדירה. אני ראשון, הוא מאחור, גרם־מדרגות אחר גרם. נעמת פתחה דלתות כאילו לראשונה הן צריכות להכניס חיים, לא להפריע.
אותו לילה לשאעל כאב. אי אפשר להעמיד פנים.
נשימתו נקטעה, כמו מנוע ישן. הקור בחדר הדגיש כל נשימה לא סדירה.
ישבתי על הרצפה ליד המזרן. לא דיברתי. פשוט הייתי שם.
כעבור זמן קם, חיפש את הקיפוד בעיניים. הבאתי לו.
הצמיד בעדינות את החוטם, ואחר כך גלגל אותו עד כף היד שלי.
לא משחק.
מעביר לי שליחות: עכשיו תִשְמור אתה. תעשה מה שאני כבר לא יכול.
בבוקר נעמת עמדה מול הדלת. לא דפקה. חיכתה, כאילו מניחה לי לפתוח לעולם.
התחילה במילה: “הוא…?”
עניתי באותה פשטות: “כאן. אבל הלילה היה קשה”.
הנהנה. הביטה בשאעל. הוא התרומם באיטיות, לקח את הקיפוד בשינייםעקשן, שלֵו, כאילו מבטיח משהו שאי אפשר להפיר.
נעמת לִחשה: “כל כך הרבה כללים… וחסר לנו רק משהו פשוטאנחנו בעצמנו”.
לא חיפשתי ניסוחים יפים.
אמרתי: “חשבתי שלקחתי אותו כדי לעזור לו ללכת. והוא הכריח אותי להישאר חי”.
נעמת נשמה עמוק כאילו לראשונה מנסה אוויר אחר.
ענתה: “אולי רוגע הוא לא תמיד הסוף. לפעמים זה היום הראשון שבו מפסיקים לברוח”.
כבר באותו יום הופיע בלובי פתק נוסף. לא שלי, לא שלה.
“חיות לא מורשות”.
מודפס, חותך, בלי שם. והחוסר־שם הזה היה הכי עלוב: ככה מרגילים להפוך עוול ל”חוק כללי”.
משהו בי נדלק. לא כעסהגנה.
תלשתי את הפתק ועליתי אל דירתו של מר רימון, מי שתמיד ראיתי עם מבט מושפל, כצל מול הדלת.
פתח בקושי, נזהר שלא להכניס הביתה צרה.
אמרתי שלווה, אך בתקיפות: “סליחה. פה לא אוהבים שמפריעים. היום אני אהיה זה שמפריע”.
חיוור ולחש: “זה לא אני… לא כתבתי…”
עניתי: “יודע. אבל מישהו יהפוך את זה לכלל אם נשתוק. יש לי כלב זקן שמנסה פשוט לנשום. אם אני מפריע, שידפוק בעצמו, לא דרך פתק”.
מר רימון הביט בי כאילו גילה שאפשר לדבר כאן.
לבסוף לחש: “אפשר… להיכנס? רק לכוס תה… חמש דקות”.
הנהנתי: “חמש בדיוק”.
בחמש הגיע עם שקית עוגיות יבשות. דיבר מעט, הבט באריכות על שאעלמבט של מי שכאב לו דבר דומה.
פתאום אמר: “גם לי היה כזה פעם. כשהלך… עבדתי יותר. לא לשמוע”.
לא עניתי, כי הבריחה הזו שלי מדי.
שאעל התרומם, עשה שני צעדים לאט, והתקרב ללטף ברגליו. לא התבכיין. רק אמרהבנתי.
ממחר כתבתי פתק אחר ותליתי: “אם מפריע לכם ‘הרעש’דפקו. אשים מים לתה”.
חתמתי: “מתן, דירה 2”.
וככה התחיל משהו קטן־גדול בלי מילים. הפסיקו לדבר דרך פתקים.
שכנה מקומת קרקע דפקה ושאלה אם “כבר יותר טוב”. בחור מהשנייה הביא שטיחונים, כי “מילא, שוכבים אצלי”. השומר אמר בלחש: “מרגיע שיש מישהו שלא מעמיד פנים”.
נעמת בינתיים נלחמה בגבולות שבפנים.
יום אחד הופיעה אצל דלתי עם הטלפון כאילו חומר נפץ.
אמרה: “שלחתי הודעה לעדי”.
בקולה רעד שהפך הודאה.
שאלתי: “מה כתבת לה?”
ענתה: “הכי מינימלי. שיש כלב. שיש קיפוד. שאם תרצה, שתבוא”.
שקטה. מבטה ברצפה: “לא ענתה”.
שאעל במזרן הרים ראש, לקח את הקיפוד ונשא אותו אל הדלת.
הניח אותו ליד הסף.
כאילו יודעתשובות באות רק כשדלת נשארת פתוחה הרבה זמן.
יומיים אחרי זה נעמת באה עם עיניים לחות. לא הסתירה.
אמרה: “היא תבוא בראשון”.
ראשון הגיע עם שמיים נמוכים וריח גשם מתקרב. הצעדים בחצר שמעו חזק מהרגיל, כאילו הבית חיכה ממש.
כשהופיעה עדי, לא זיהיתי אותה לפי הפנים, אלא לפי הגוף: מבוגרת, עם הזהירות שהייתה לה תמידידיים מתלבטות, מבט בודק פתח מילוט.
נעמת התקרבה, עצרה חצי מטר ממנה. חצי מטר של גשר מפחיד.
עדי אמרה חרישית: “שלום”.
נעמת החזירה: “שלום”.
בלי חיבוק, בלי סצינה. שתיים ששכחו איך מחזירים, אך עדיין מנסות.
שאעל כבר היה בחצר. התרומם בקושי, ונעמד שם כאילו משהו מחזיק אותו מבפנים.
ראה את עדיופניו השתנו. איני יודע להסביר: לפעמים כלבים מזהים לא בעיניים, אלא בגוף.
הלך לאט, הקיפוד בפה, נעצר לפניה ושאלהאם את כאן?
עדי כרעה למטה. לא שלחה יד. המתינהלא רצתה לקחת בכוח.
לחשה: “שלום, זקן… זה אתה”.
שאעל הניח לה את הקיפוד בידיים.
ואז נשען בכוח על חזהּ. לא ברוךבשחרור עיקש, כאילו אסף את ה”סוף־סוף” הזה שנים ועכשיו לא מוותר.
עדי עצמה עיניים. דמעה אחת ולא יותר.
נעמת התיישבה על הספסלופתאום נראתה פחות עשויה מברזל.
עדי ישבה לידה. נשימה משותפת, ושאעל ביניהןגבול חם בין “פעם” ל”אולי עוד”.
אחרי שתיקה ארוכה אמרה עדי: “לא רציתי להיעלם. פשוט… לא ידעתי להישאר”.
נעמת ענתה, ובתשובתה האמתית היה יותר כוח מחוקי־הבית: “גם אני לא”.
עדי ניסתה לחייך, אך החיוך נשבר.
שאלה: “חייתם לפי הכללים?”
נעמת הביטה על שאעל ואמרה: “חשבתי שיחזיקו אותי. הם… עשו אותי בודדה. הוא לא. הוא חיכה”.
היום הזה לא היה חגיגה. הוא היה טוב יותרבנורמליות חדשה.
מר רימון ירד עם שתי כוסות תה, עשה עצמו “עובר פה”. שכנה מהכניסה הביאה שמיכה. מישהו שאל אם מותר ללטף את שאעל, והוא אפשר, בהסכמה מוגבלת אך כנה.
ובלילה החלה המציאות לזחול חזרה, קרה מהחלון.
לשאעל החמיר. נשימתו התעוותה, רגליו נוקשות. הביט בי כמו מתנצל על הגוף הבוגד.
התיישבתי לידו, כמו תמיד. כתפיים דואבות, אצבעות קפואות כמו קודם.
עדי ונעמת נכנסו בלי לצלצל. כאילו הבית כבר יודע לזהות צורך בנוכחות, לא בעצה.
עדי התיישבה על הרצפה, הניחה לו את הקיפוד על החזה.
הוא הריח קלות, ואז נשם נשיפה ארוכה, כאילו סוף־סוף הניח משהו.
נעמת הניחה יד על ראשו. היד שסידרה שנים סדר בבנייןהיום רק הייתה.
לחשה: “תודה”.
לא הבנתי למילכלב, לנכדה או לזמן המתריס.
הרגשתי את חום הכף־יד בגב של שאעל. בכל החום הזה הייתה העקשנות והכבוד.
הוא נשם נשימה ארוכה.
ואז עוד אחת, קצרה.
ואחר כך, בשקט, כמו מי ששם משא גדול, הלך.
לא היה רגע “דרמטי”. הייתה דממה מלאה. ואיכשהו, לא הרגישה כהפסד.
נותרנו ישובים שם. איפשהו דלת טרקה, צחוק נשמע, החיים המשיכו. אבל בפעם הראשונה הסוף לא היה עונש.
למחרת, ליד הספסל בחצר, שמנו עציץ גדול. בלי לוחית, בלי כתובים.
רק רוזמרין. כי הוא מריח גם בלי לגעת. כי הוא עקשן, זיכרון שמסרב להתחבא.
עדי הניחה את הקיפוד על החלון בלובי שעה, ואחר כך לקחה והניחה בידי.
אמרה: “תחזיק אתה. אל תטמין במגירה”.
הנהנתי, ומשהו גרוני רעד מהפשטות.
עניתי: “הוא יהיה היכן שחיים”.
מאז לפעמים דופק מישהו באמתnot לבדוק, אלא לשאול מה שלומי, להביא עוגיה, לשבת חמש דקות כשהיום קשה מדי.
וכשמתגנבת בי המחשבה שלקחתי את שאעל “לסיים אצלי”, אני מעדיף לחשוב בפשטות.
לקחתי ללוות.
והוא ליווה אותנו. הכריח אותנו להפסיק לדבר בפתקים. החזיר אותנו לספסל, לקולות, לדברים ששכחנו במרתף משום שהם כאבו.
והשאיר לי את האמת הפשוטה והכבדה.
לפעמים אהבה לא מאריכה חיים.
לפעמים היא משיבה אותם בדיוק עד המקום שבו היא מצליחה להציל עוד אחד.
