את לא תסתדרי בלעדיי! את לא תצליחי! זה מה ששאול צעק, תוך כדי שהוא מקפל את החולצות שלו ודוחף לתיק הגדול.
אבל היא הסתדרה. לא נשברה. אולי, אם הייתה עוצרת לרגע לחשוב איך תמשיך לשרוד עם שתי בנות קטנות, הייתה נבהלת מהצרות ומשום מה אפילו סולחת על הבגידה. אבל לא היה לה רגע חופשי צריך לקחת את הבנות לגן, לרוץ לעבודה. ושאול חזר רק חצי שעה קודם, מלא בעצמו ועם ריח בשמים לא מוכר.
אז, בשעה שהיא עוטה את המעיל, חילקה טליה הנחיות קצרות וברורות:
נועה, תעזרי לשירה לסגור את הרוכסן ותשגיח עליה בגן שתאכל טוב. הגננת שוב אמרה שהיא לא נוגעת בדייסה.
שאול, תדאג לקחת את כל רכושך איתך. אל תגרור רגליים, ותשאיר את המפתח בתיבת הדואר. להתראות.
נועה קדמה את שירה בחצי שעה בלידה ונחשבת אחות גדולה, והיום הן בנות ארבע. בנות עצמאיות, לכל אחת אופי משלה. נועה תסיים את הדיסה אם אמרו לה כי “צריך”, אבל שירה תעמוד על שלה: יש בזה גושים, אני לא אוכלת.
למרבה המזל, הגן ממש ליד הבית, רק עשר דקות הליכה. הדרך עם הבנות ממלאת את הראש בדיבור ומונעת מהרהורים על העתיד. גם בעבודה אין זמן לחשוב לוח הזמנים של רופאת המשפחה צפוף, ויש גם ביקורי בית אחר הצהריים. הביתה חזרה טליה, ושם, כשהביטה בוו הריק שבדרך כלל תלוי עליו המעיל של שאול, קלטה מהיום היא לבד. אבל טליה לא ידע לשקוע ברחמים עצמיים: הכל צריך לתפקד כרגיל, אפילו טוב יותר. אפשר לשבת ולבכות, ואפשר גם להתיישב, לתכנן, למצוא פתח תקווה. למשל, להכין ארוחת ערב לבנות.
מה בעצם השתנה לי? חשבה תוך כדי שהיא חותכת ירקות לסלט הוא עזב, איזה תפקידים נשארים על הכתפיים שלי? כלום שאני לא יכולה לשאת. צריך רק קצת לארגן מחדש את סדר היום. אסתדר. יהיה טוב, אפילו טוב יותר. אני לא רוצה חיים של דאגה תמידית איפה הוא, שוב אצל המאהבת? עדיף לבד קשה, אבל רגוע.
אחרי סיפור מהספר “הרפתקאות פינוקיו” ונשיקה לאחר שבנותיה נרדמו, טליה מיהרה לחדר שירות המכונה כבר עצרה, צריך לתלות כביסה.
לפני השינה מזגה לעצמה תה עם נענע אהובה, הדליקה מנורת קריאה ותכננה את המחר בראש. הבנות דומות זו לזו תאומות. אולי שניים זה יותר קשה, אבל טליה אף פעם לא ראתה בזה נטל, הייתה מופתעת מכמה שסביבתה ריחמה עליה.
אצלנו הכל בסדר, הבהירה תמיד, אף אחת לא נשחקת כאן. אני מסתדרת.
הקומקום רתח, טליה מזגה תה, הדליקה אור רך. בחוץ סערה, רוחות וגשם, אבל בבית שקט וחם, רק השעון שעל הקיר מתקתק.
ואז צלצל הפעמון.
טליה פתחה את הדלת ולפניה ניצבה השכנה, דבורה, אישה מבוגרת שמרבית הזמן הקפידה על נימוס קר. היא הייתה לוקחת לטיול את טופי הכלבה שלה, רזה, עייפה וזקוקה לחמלה, שלקחה כנראה מהרחוב. דבורה גרה לבד, לא ביקרו אותה מעולם רק עוברת בסביבה או הולכת למכולת.
מצטערת להפריע, מלמלה, עטופת צעיף צמר, פשוט ראיתי את שאול מעמיס חפצים לרכב שלו. הוא עזב אתכם, נכון?
זה לא עניינך, ענתה טליה, חדה.
את צודקת, זה לא ענייני, השיבה. רק רציתי להציע, שאם אי פעם תזדקקי לעזרה, עם הבנות או אחרת, תפני אלי.
תיכנסי, הזמינה אותה טליה מבלי משים. איך קוראים לך? הוסיפה תוך כדי שמוזגת לשתיהן תה, שמה עוגיות על צלחת.
דבורה, ענתה, וטעמה מהתה. זה עם נענע? גם אצלי ליד הבית יש גינה עם נענע, למה שלא תבואי בקיץ? יש לי גם עץ תפוחים, תפוחים נהדרים…
טליה הביטה בדבורה ויסתה את מבטה. כל השנים חשבה שהיא לא נעימה, פשוט כי דבורה לא התערבה, לא חקרה בחיים הפרטיים, לא הוסיפה מלח לפצעים. עכשיו, במקום התערבות פשוט הציעה עזרה.
טיפה אחרת הצטיירה מולה: תמיד נקייה, שער אסוף, סינר עם תחרה, ניחוח עדין בבגדים, נינוחות.
טליה הקשיבה לסיפורים על הגינה, התפוחים, האגם ליד הבית שבו ברווזים, ופתאום הלחץ עבר, והיא הרגישה שיש מי שיכול להיות לה משענת.
היום, חמש שנים אחרי, כל זה נותר בזיכרון כאילו היה אתמול. צרחותיו של שאול, התחזיות השחורות, כל אלו שייכים לעבר.
דבורה עומדת במטבח הקטן שלה וחותכת תפוחים אופים עוגה ביחד. הסלטים כבר מוכנים, התבשיל מתבשל. זהו יום הולדת של דבורה, חודש אוגוסט. הדלתות והחלונות פתוחים, והבית מתמלא בריח תפוחים אפויים.
אין לי מושג איך הייתי מסתדרת בלעדיה, חושבת טליה כשהיא מביטה בדבורה סמוקה מחום התנור.
הבנות היום כבר בנות תשע לא מפסיקות לכרכר סביב “סבתא דבורי”, ומחכות כל שנה להגיע לכאן, לדירת הקיץ על שפת האגם, אל החברים והחיים הטובים.
אני הולכת לקטוף עוד תפוחים, נכין קומפוט, מכריזה טליה ויוצאת החוצה עם סלסילה.
על הדשא, בצל העץ, שוכבת טופי אותה כלבה דקה ומסכנה שאומצה והפכה ללברדורית יפהפיה ואהובה.
הכל בזכות אהבה. רק אהבה מצילה, חושבת טליה, מושיטה לטופי עוגייה מכף ידה.
החיים לפעמים דוחקים אותנו למקומות כואבים, אבל כשאנחנו בוחרים להישאר פתוחים לאנשים חדשים גם הטוב חוזר. זו הלמידה שלי.
