נסטיה, קחי אותה מפה! אני לא מסוגלת יותר! אפילו לגעת בה כבר דוחה אותי!

יעל, קחי אותה! אני באמת לא מסוגלת יותר! אפילו לגעת בה עושה לי רע!
ענת רעדה. התינוקת בזרועה בכתה את נשמתה.
יעל הרימה את אחייניתה ונענעה בראשה.
בסדר. אבל את בטוחה? שלא תבואי אליי בתלונות אחר כך?
איזה תלונות?! קחי אותה, אני לא צריכה אותה!
הקטנה נולדה לפני חודש בלבד. כבר מההיריון הכל הרגיש מוזר אצל ענת. יעל ייחסה את כל שיגעונות המצברוח להיריון המאוחר. אחותה התאלמנה לפני מעל לשבע שנים. הילדים הגדולים כבר עזבו מזמן את הבית. איזה קפיצה לים, רומן חפוז בחוף והופ, היריון מפתיע שלא ציפתה לו. ענת אף פעם לא הייתה טיפוס של הרפתקאות. בהתחלה עוד נראתה שמחה מהילדה שבדרך. אבל אחר כך יעל שמה לב שלפעמים האחות משתגעת על קניית בגדים לתינוקת ומחפשת עגלה, ואז שבועות מתכנסת בשתיקה כאילו בנתה מחסום בטון בלב.
ממש לפני הלידה ענת ניתקה מגע מכולם. לא התקשרה לאמא, לא ליעל, לא לילדים. יעל נלחצה, חיפשה אותה מצאה אותה בבית חולים ביולדות, מתכוונת לחתום על ויתור.
ענת, את בסדר? מה קרה?
אני בעצמי לא יודעת. אני לא מרגישה כלום. היא זרה לי.
מה זאת אומרת זרה? זו הבת שלך!
תהיה לא שלי! ענת הפנתה את הגב.
יעל קלטה שהמצב רציני והביאה את אמא שלהן. ענת הסכימה לקחת את התינוקת. האמא התעקשה שתבוא לגור איתה, “כדי לעזור”, ככה לפחות טענה. בפועל כולן שמרו על ענת מקרוב. היא טיפלה בתינוקת כמו רובוט, עשתה הכל בלי שמץ של חיבה, לא עצרה ללטף אפילו לרגע. שם נתנה לה הסבתא, וסחבה אותה רוב הזמן הדודה.
ענת, אני אקח אותה. אגדל אותה. אבל את מבינה שעם הזמן את תאבדי את הזכות להיות אמא שלה?
לא אכפת לי. העיקר שלא תקרא לי אמא.
תוך שבוע הסידרו את כל הניירת, ויעל הפכה לאפוטרופוסית הרשמית של אחייניתה. ענת עברה לגור בעיר אחרת.
הקטנה, רוני, הפכה לפצצת אנרגיה וחיוך מתגלגל. התחילה ללכת מוקדם, דיברה קודם מכולם, קראה ליעל “אמא”.
חלפו שתים עשרה שנים.
אמא, היום קיבלתי שלוש מאיות, ומחר כל הכיתה הולכת לסרט! קול מתוק התגלגל בבית.
זו היא?
כן, ענת, היא. רק תחשבי רגע…
שלום! אני רוני, ואת?
בפתח המטבח עמדה ילדה גבוהה עם עיני שקד גדולות, מסתכלת מהאמא שעמדה כמו אבן ליד החלון אל האישה שישבה בשולחן.
אני… ענת. אני אמא שלך, רוני.
ביקשתי ממך! יעל נזפה באחות וצעדה לכיוון הבת. רוני! אני אסביר הכל!
לא צריך, אמא. בואי נשמע. אז את אומרת שאת אמא שלי. ו…?
באתי לקחת אותך. אני רוצה שתבואי לגור איתי.
למה?
כי את הבת שלי.
לא, אני לא שלך. יש לי אמא אחת, והיא פה. ולא מחפשת לי עוד אמא. ולא נראה לי שניפגש שוב רוני הסתובבה ויצאה מהמטבח.
יעל התיישבה מיואשת על כיסא.
ומה השגת בזה?
בינתיים כלום. אבל אני אשיג. אפילו אגיע לבית משפט.
בשביל מה את עושה את זה? את בעצמך ויתרת עליה, לא רצית לדעת ממנה. אף אחד לא הבין אז מה עבר עלייך. מה, חזרת פתאום ורוצה שתקפוץ לך על הצוואר? סליחה ענת, אולי פשוט תלכי עכשיו אל אמא? נדבר אחרי זה, אני עם בת שלי עכשיו.
עם האחיינית! ענת קמה.
יעל רק נאנחה. סגרה את הדלת ונכנסה לחדר של רוני.
רוני’לה…
אמא, רגע. לפני שתתחילי להסביר, אני רוצה להגיד לך משהו. אני יודעת הכל. זוכרת שבסדר פסח שנה שעברה ניקינו אצל סבתא? מצאתי את המסמכים של האפוטרופסות. קודם ממש התעצבנתי שלא סיפרתם, אחר כך רציתי לפגוש אותה, לשאול למה? ואז הבנתי שלא מעניין אותי. את אמא שלי! לא צריכה אף אחת אחרת!
רוני, ילדה שלי! אני לא אתן לך לאף אחד.
גם אני לא מוכרת את עצמי רוני צחקה זוכרת את דויד מכיתה שלי? אמא שלו עו”ד דיני משפחה. תתקשרי אליה, שתייעץ.
נו באמת, ילדה, לאט עם ההתבגרות! הכל היא כבר מארגנת. אני כאן נשארתי הגדולה, בסדר? יעל צחקה וחיבקה אותה. נרים טלפון, ברור. יהיה בסדר.
אחר כך באו עצבים ומשפטים בסוף השופטת החליטה להשאיר הכל כמו שהוא. את רצונה של רוני כיבדו; היא לא הסכימה לעבור לגור עם ענת או להכיר בה כאמא.
האחיות עמדו מחוץ לאולם בית המשפט.
נגמר, ברוך השם, כל הבלאגן מאחורינו יעל נשמה לרווחה ומה עכשיו?
אעזוב, יעל. לא אפריע לכן. אבל אעזור בבקשה אל תסרבי. יש לרוני קופה על שמה, המסמכים אצל אמא, אני משאירה.
בשביל מה כל זה, ענת? ולמה נטשת אז?
לא היה שום רומן, יעל, לא היה כלום. היה פארק חשוך בלילה.
יעל השתנקה.
ושמרת בבטן כל השנים?!
אי אפשר היה לשנות. לכן שתקתי. בכלל לא הבנתי שאני בהריון, חשבתי שזה גיל המעבר, וכשגיליתי כבר היה מאוחר. אל תגידי לרוני. היא לא צריכה לדעת, זו לא החיים שלה, זו שלי. אולי יום אחד תסלח.
יעל חיבקה את אחותה והשתיים הביטו לעבר רוני, שעמדה עם הסבתא.
לפעמים מה שהכי מפחיד הופך ליפה מכולם. איזו ילדה מהממת היא! ענת מחתה דמעה, ויעל לראשונה מזה שנים ראתה חיוך אמיתי על פני אחותה.