החברים שלי, אלעד ושירה, גרים קרוב לים בתל אביב. בקיץ שעבר, הזוג הוזמן לברית מילה שבה אלעד היה אמור להיות הסנדק. אחרי הטקס בבית הכנסת, כפי שמקובל, נערכה חגיגה גדולה. שם פגשו את הסבים של התינוק. במשך כל הערב, הסבא והסבתא לא הפסיקו להתפעל מהבחירה בסנדק שהם ראו בו דמות יוצאת דופן. מבחינתם, אלעד היה איש נהדר והם היו גאים להיות קשורים אליו.
מה ששימח אותם במיוחד היה ששירה ובעלה גרים ליד הים.
איזה סנדק מדהים והוא גר ממש על יד הים! אמרה הסבתא בהתרגשות. איזה כיף זה! סוף סוף יש לנו למי לבוא לביקור ליד החוף, וכבר לא צריך לחפש דירה להשכרה. קרובים כאלה חביבים, אלעד, איזה מזל שאנחנו משפחה!
ואז, מי היה מאמין שהסבתא תקיים את ההבטחה שלה באופן כל כך מילולי. כמה שבועות אחר כך, היא הגיעה עם הסבא לביקור. בעצם, אביו של התינוק התקשר מבעוד מועד לאלעד וביקש אם יוכל לקבל את ההורים שלו לשלושה-ארבעה ימים. לאחר מחשבה קצרה, שירה ובעלה הסכימו לארח, כי לא הרגישו נכון לסרב. אמנם היה שיא העונה, שירה ואלעד היו עמוסים בעבודה ולא היה להם נוח לארח אורחים, אך שירה אפילו לקחה חופש מהעבודה כדי שיהיה להם נעים.
הם באו, נשארו מספר ימים, נהנו מהחוף, ולבסוף ארזו ועזבו בהודיה.
עם זאת, מתוך דירתם הקטנה והצנועה שני חדרים החליטה שירה שלא תסכים לזה שוב אם יתחשק להם “לשמח” את המשפחה בעוד ביקור פתאומי. כשחברים ומוזמנים קרובים באים לבקר זה משמח; אבל הורים של חברים זה כבר יותר מדי, במיוחד בעונה היקרה כשצריך גם לשמור על התקציב שיהיה מספיק לשנה הקרובה.
כששמעתי על המקרה הזה, הרמתי גבה. ההורים, אנשים בגיל השלישי, כבר גידלו ילדים ונכדים. מה בעצם קרה כאן? האם החליטו לנצל את המשפחה שמתגוררת ליד הים ונהנו מהאירוח החינם?
נדמה שכן, במיוחד כי הבטיחו שעוד יבואו שוב…
בתרבות שלנו, חשובה גם ההדדיות וגם הגבולות הבריאים. לפעמים קשרי המשפחה יכולים להשתלב עם הרצון להקל על עצמנו, אבל לא פחות חשוב לזכור לכבד את הפרטיות של האחרים ולשמור על איזון. לפעמים לומר לא הוא המעשה הנכון, כי רק כך אפשר לשמור על יחסים טובים לאורך זמן.
