לאחר הלידה, העליתי קצת במשקל. המשקל באמת לא השתנה משמעותית, אבל… בעלי התחיל להתלונן על כך שוב ושוב, תמיד באותו עניין.
במקום לומר לי: “לא נורא, יקירתי, את הכי טובה בשבילי”, ולתת לי זמן לחזור לעצמי, הוא פשוט נעלם. עזב בצורה כזו שיום אחד פשוט לא שב הביתה. נשארתי לבד עם הילד, אין צורך לפרט ברור לכולם מה עברתי.
בסופו של דבר נמאס לי לשקוע בעצבות ומצאתי בתוכי את הכוח לחזור לחיים. אימצתי כלב והתחלתי לרוץ איתו בבקרים. התחלתי לעבוד על הבטן שלי. זה היה קשה נפשית, אבל הספורט עזר להסיח את דעתי מהמחשבות הקשות. התרגלתי לאימונים, ולבסוף, כשמצאתי עבודה חדשה, נרשמתי לחדר כושר.
להבדיל מהמדריך במתנ”ס שלנו, המדריך בחדר הכושר היה אדם קשוב וסבלני. אחרי כמה שנים של ביקורים קבועים, לא רק שחזרתי לגזרה טובה אפילו שיפרתי אותה בכמעט פי שניים! התאהבתי בעצמי מחדש, אהבתי את הגוף שלי.
יום אחד, בדרך הביתה עם תיק הספורט שלי ובגדי האימון, הבחנתי שבעלי לשעבר עומד ליד דלת הכניסה. עם פרחים ושוקולדים… כנראה דפק על הדלת, אך בני לא פתח לו. אז קלטתי הנה ההזדמנות שלי להגשים את החלום של רבים שנעזבו…
לגרום לו להתחרט מכל הלב. הרמתי את הידיים מאחורי הראש, עשיתי חמש שכיבות סמיכה מהירות, סידרתי את החולצה ופסעתי לעברו…
אתם יודעים מה אמר לי? “גיברת, את גרה פה בבניין? תוכלי לפתוח לי את הדלת?”
צחקתי צחוק מר ומריר, כיסיתי את פניי בידיי, ומלאת תחושת ניצחון בלתי מוסברת, התרחקתי מעט… אמרתי משהו מצחיק? שאל פתאום בכעס… מה הצחיק אותך? הסברתי… בכמה מילים על הבטחות, כשפעם עמדנו ברבנות והבטיח לאהוב ולשמור… פניתי אליו בפנים ישרות ואמרתי אני לא יכולה להפסיק לצחוק!
הוא הביט בי במבוכה. יש לך עשר שניות לצאת מהחצר הזו עדכנתי אותו בקור רוח. אפשר לפחות לראות את הבן שלי? התחנן. תצא… פשוט תצא! ראיתי אותו מתרחק, מדי פעם מביט אחורה… אבל זה כבר לא משנה.
לפעמים, הדרך לאושר עוברת דרך שחרור העבר וסליחה לעצמנו רק אז אפשר להגשים באמת את החלומות שלנו.
