רות, החברה הכי טובה שלי מאז הגן, ואני היינו בלתי נפרדות מילדות. הלכנו יחד לגן הילדים בתל אביב, אחר כך לאותה יסודית, וגם כשהגיע הזמן לאוניברסיטה, נרשמנו שתינו לאוניברסיטת תל אביב. דווקא שם, בין החדרים הגדולים והרעש של הבילויים, פגשתי בחור מרשים ונאה. הלב שלי פעם בחוזקה כל פעם שראיתי אותו, אבל כנראה הגורל חיפש דרכים אחרות; הוא, בטעות, שם עין על רות. רות, בעצמה יפה באופן על-טבעי, הייתה סוחפת ומפילה כל אדם שעמד מולה שדוד. הוא התאהב בה עמוקות.
יום אחד, רות ישבה על ספת חלומות בבית שלי בפלורנטין וביקשה רשות, האם היא יכולה להתחיל איתו, כי משהו בעמקי רוחה נמשך אליו; גמגמתי מעט במענה שלי, אמרתי שזה לא מפריע לי, למרות שהלב שלי רצה אותו. למעשה, נתתי את אהבת חיי לרות.
השנים חלפו, העולם זח על גלגלי דמיון, ואני ורות התחתנולא אחת עם השנייה, אלא כל אחת עם אהוב אחרוהילדים נוספו כמו ספלים של תה מתוק. עם הזמן, ההתאהבות שלי התפוגגה בענני חלום, והתרכזתי בביתי הקטן ובמשפחתי.
באמצע לילה, רות התקשרה מהצפון וביקשה שאכסה עליה; יש לה פגישה מסתורית, ברחוב ליד הים. חשבתי לרגעלמה בעלה, דוד, לא צריך לדעת? רות פתחה בפניי את ליבה: התאהבה בגבר אחר. היא לא יכלה לנשום בלעדיו, למרות שעם דוד יש לה קפה על הבוקר, ילדים מתוקים, והוא מספק הכל. אבל היא לא רוצה לפרק את הבית, כי דוד מפרנס נהדר, אוהב את הילדים בכחול העיניים שלו, תמיד מתנהג בנועם.
ישבתי מול החלון, רגליים באוויר, מתקשה להבין מה פשר מעשיהדוד אוהב אותה, מסודר בהייטק, אופה חלות לשבת, מביא לילדים מתנות בשקל חדש. שום דבר לא חסר לה. נדמה היה לי שאם היה אדיש או מזלזל, הייתי מבינה אולי למה. אבל עם כל האהבה והתמיכה שקיבלה, לא הצלחתי לתפוס למה רות רודפת אחרי סערה, משוועת למשהו מסתורי ובלתי מוכר, במקום להשקות את הלב שכבר פרח לה בבית. בראשי הסתחרר כל הסיפור כמו בשיר של עידן רייכל על עיר שקמה לתחיה בין שמיים וחלום.
