אני מקליטה לך את זה תוך כדי שהמכונה ממשיכה לסחוט. כבר כמעט שתיים בלילה. בבית שקט לגמרי, אבל בראש בלאגן אטומי, את מכירה אותי.
אני בת ארבעים ואחת. יש לי שני בנים אחד בן חמש עשרה, השני בן שתים עשרה. את עובדת החשבונות שלי אני עושה בעיניים עצומות כבר שנים, את מכירה אותי רשימות, תקציבים, לוח זמנים, הכל מסודר בקוביות. זה נותן לי תחושה של ביטחון.
ותמיד האמנתי שמשפחה זה מעל הכל.
במיוחד אחותי.
היא הצעירה, תמיד הייתה הרגישה מבינינו. ההורים שלנו הגנו עליה, עטפו אותה קצת יותר. כשנפרדה מהבעל שלה לפני שלוש שנים, לא חשבתי פעמיים ישר פתחנו לה את הדלת.
בואי אלינו, תישארי עד שתעמדי על הרגליים.
ומפה לשם, זה התחיל כאילו לכמה ימים, המשיך לחודש, הנה עברה שנה.
היא לא עבדה, לא היה לה כסף, לא היה לה איפה להיות. אני בישלתי לכולם, כבשתי, ניקיתי, שילמתי על הכל.
הבעל שלי לפעמים עשה איזה פרצוף, נאנח, אבל שתק.
זו אחותך, מה אפשר לעשות.
גם לעצמי אמרתי אותו דבר כל ערב.
פתאום שמתי לב לכל מיני דברים קטנים לחישות במטבח כשאני נכנסת, צחוקים בחדר שפתאום נגמרים, פלאפון של הבעל שלי, כל הזמן עם המסך למטה.
יום אחד חזרתי מוקדם מהעבודה, היה לי מיגרנה משוגעת, לא הצלחתי להחזיק את הראש. ופתאום, הבית שקט מוזר כזה.
נכנסתי לסלון וראיתי אותם.
לא עשו משהו מביך או משהו כזה, פשוט ישבו, קרובים, הרבה יותר מדי קרובים. היד שלה הייתה על היד שלו.
קפאתי במקום.
גם הם.
מה קורה פה? שאלתי, הקול שלי בקושי יצא.
הוא הזיז את היד שלו כאילו כלום.
כלום.
אחותי חייכה כזה חיוך מתוח.
סתם דיברנו.
על מה?
דממה. שמעת את הלב שלי דופק עד חדר מדרגות.
כמה זמן? לחשתי.
מה כמה זמן? הוא ענתה לי.
הבטתי עליה. היא הרימה עיניים לרצפה, בקול שקט: זו לא מה שאת חושבת.
צחקתי, מין צחוק עצוב כזה, בלי שמץ של שמחה.
זו השקר האהוב על כולם.
פתאום הוא התעצבן: את תמיד עושה מכל דבר דרמה.
כאילו אני הבעיה, כאילו אני זו שהורסת.
קמתי בלי לומר כלום, נכנסתי לחדר שלה, פתחתי את הדלת.
תארזי, תצאי.
היא הסתכלה עליי בבהלה.
לאן אלך?
אני לא יודעת.
העיניים שלה התמלאו דמעות.
אני אחותך.
בדיוק בגלל זה, זה כל כך כואב.
עכשיו היא אצל ההורים שלנו. אמא שלי לא מדברת איתי בכלל. רק אמרה לי פעם אחת בטלפון: איך עשית דבר כזה לאחות שלך?
ואני יושבת פה במטבח, מקשיבה למכונה מסתובבת, חושבת בלי הפסקה
מה יותר גרוע לאבד אחות, או להעמיד פנים שלא ראית את האמת? המכונה מצפצפת, מסיימת מחזור. אני פותחת את הדלת, הקיטור בורח אלי כמו נשימה חמה. הבגדים נרטבים לי בידיים. אני מסתכלת עליהם, מנסה לזכור של מי כל חולצה, של מי כל גרב. כמה קל לערבב, כמה קשה להפריד.
אני לוקחת נשימה עמוקה. בלב, אני יודעת אני לא אתקשר אליה הלילה, ואולי גם לא מחר. אבל בסוף, היא תמיד תישאר אחותי, ואני תמיד אשאר מי שאני, גם בתקופות הכי בודדות.
אני מנגבת דמעה על הלחי, מניחה תל מערום הבגדים על השולחן, וחולפת ליד החלון הפתוח. רוח לילה קרירה נכנסת, מביאה איתה את הצלילים הרחוקים של העיר חיים נמשכים, גם כשהלב נשאר מאחור.
אני סוגרת את החלון, בוחרת לעצמי חולצה נקייה, ומביטה במראה. בפעם הראשונה מזה הרבה זמן, אני חושבת שאולי רק אולי אפשר להתחיל לכבס גם את הלב.
