לפני שבוע בדיוק, לקראת שמונה במרץ, יצאתי מיום דיון קשה בבית המשפט הרבני בתל אביב. הדמעות שטפו לי את העיניים, לא הצלחתי לראות דבר. מהדהדת בראשי שוב ושוב אותה פסקה: “אתם כבר לא בעל ואישה.” למה עשה לי את זה? על אילו חטאים נפל עליי עונש כזה?
התחתנתי כשהייתי רק בן שמונה עשרה. הייתה בינינו אהבה בוערת, לילות ללא שינה, הרגשתי שאני מרחף באוויר, לא באמת חי. חמש שנים חיינו בטוב, הרגשתי אהבה ענקית כלפיו כל הזמן. ניסיתי לשמח אותו בכל דרך הגשתי לו ארוחת בוקר למיטה, בישלתי מאכלים שהוא אוהב ותמיד הקפדתי שהבית יהיה נקי ומסודר.
לצערי, ההורים שלו אף פעם לא קיבלו אותי, תמיד אמרו שאני לא מספיק טוב לבנם וימצאו לו “כלת חן” טובה יותר. זה השפיע עליו מאוד, והתחלתי לראות איך יחסו אליי משתנה הוא הלך ונהיה קר ומלא ביקורת.
הבן שלנו היה בן חמש אז. קודם הוא אהב אותו ופינק אותו מכל הלב, אבל אט אט החל לנהוג בו בקרירות. אני חושב שזה בא בגלל ההורים שלו, ששכנעו אותו שהילד אינו שלו, אף על פי שהוא דומה לו כמו שתי טיפות מים. הוא התחיל לבקר אצלם בלי סוף, עד שלמעשה עבר לגור איתם. כשהיה חוזר הביתה, תמיד היה מלא כעס וצועק עליי. ניסיתי לשמור על עצמי, לדאוג לבית ולמשפחה, אבל לא משנה מה עשיתי לא סיפקתי אותו.
יום אחד, בזמן כעס, הוא פשוט הרים עליי יד. לא האמנתי שזה קורה לי, אבל עוד היה לי תקווה שמשהו ישתנה. ואז, לא הרבה אחר כך, הודיע לי שמספיק לו, שהוא עוזב. עזב אותי ואת הילד שלנו, השאיר אותנו לבד. התחננתי שיחשוב שוב, שלא יהרוס לנו את המשפחה, אבל הוא התעקש ולא הקשיב.
המשכתי לאהוב אותו, לא הצלחתי לדמיין את חיי בלעדיו גם אחרי הגירושין. הוא אמנם משלם מזונות, אבל תובע לראות קבלות על כל שקל שאני מוציאה. גם על לחם, אני צריכה לצלם את החשבונית ולשלוח לו. אני מרגישה קבצנית מול בעל לשעבר שלא רוצה להשקיע בבן שלו.
הוא בקושי מגיע לראות את הילד שלנו, וגם כשהוא לוקח אותו מדי פעם, זה קורה לעיתים רחוקות. הבן שלי חש בזה הוא מרגיש את הקרירות ומסרב להיפגש איתו. בעל לשעבר מתעצבן, מאשים אותי שאני מסיתה את הילד נגדו. אני לא מצליחה להשלים עם הפירוד שלנו, עדיין בוכה כל יום. מאז שנפרדנו ירדתי במשקל, נהייתי עצוב וזועף. לפעמים אני מוצא את עצמי צועק על הילד, למרות שאני יודע שזה לא בסדר.
איך ממשיכים לחיות כשהלב נשבר לרסיסים? אני נכנס כל יום לדף הפייסבוק של בעלי, מתבונן במה שקורה אצלו. גיליתי שהוא מתחתן שוב, וזה שבר אותי אפילו יותר. הבנתי למה הוא ממעט לבקר ואפילו הילד כבר לא רוצה לראות אותו. הראש שלי יודע שזה נגמר, אבל הלב עוד מסרב להאמין.
בסוף היום, למדתי שגם אם אחרים לא מאמינים בך, אתה חייב להאמין בעצמך ולמצוא כוח להמשיך. החיים בישראל לפעמים לא פשוטים, אבל אסור לתת לכאב לנצח אותך.
