יומן, 7 לפברואר
הבוקר התחלתי בבית קפה האהוב עליי בשדרות רוטשילד. כל כמה ימים אני עוצר שם, מתיישב בנוחות על הספה, ומזמין קפוצינו עם קרואסון מתוק ככה אני מתפנק לפני העבודה. ירד גשם בחוץ, ואני לגמתי מהקפה הלוהט, נהנה מהחמימות שממלאת אותי מבפנים.
בשולחן ממול ישבו שתי בנות, כנראה חברות טובות. שמעתי אותן מדברות בקול שלא משאיר מקום לספק, תל אביבים אמיתיות:
“אז תראי, ראיתי במקרה את חברה החדשה של האקס שלי. בחייך, עדינה לא משהו, לא פנים ולא גוף! לא מבין מה הוא מצא בה בכלל.”
“אהה, אולי היא מבשלת לו קובה כמו שצריך? או אולי יודעת לעוף במיטה?” צחקה החברה.
“די, תפסיקי. הנה, תראי את התמונה שלה בפייסבוק. לא ממש יצא לה הפנים”
הן צחקקו, ואני קפאתי פתאום. צצו בי רגע אחד מילותיה של אימא שלי ששמעתי כשהייתי בן שבע: “הילד שלנו לא בדיוק מהיפים, פנים רגילות לפחות תעשה מעשים טובים שיהיו לו במה להתפאר”. הייתי מבויש, אבל זה ליווה אותי כל החיים.
בין אם ניסיתי ובין אם לא, תמיד הרגשתי לא מספיק טוב. אימא תמיד דאגה להגיד במבט חם: “רֹאש למעלה, ילד שלי, אולי יופי לא קיבלת, אבל חוכמה יש לך. תלמד, תתאמץ שלא תהיה לבד.” בבית הספר התביישתי בפנים הרגילות שלי ובמבנה הגוף הדק. באוניברסיטה כבר ידעתי להתלבש ולהסתדר, אפילו חברה מצאתי. אבל איכשהו, היא תמיד זרקה הערות בצחוק: “הרגליים שלך כמו של גוליית” או “איפה זה התחת שלך?”. הבנתי שגם הנבונים לא תמיד מוצאים אהבה בקלות. התרגלתי והמשכתי הלאה.
אחרי הקפה והמאפה מיהרתי למשרד. בהפסקת צהריים קפצתי לבית של חברה שלי עפרית להאכיל את החתול שלה, מאור, ולהשקות את העציצים שלה. עפרית טסה לשבועיים למארוקו, והבעל שלה כמעט לא בבית. היא הרגיעה אותי בצחוק: “אם ניפגש במקרה, הוא אתך לא יסתכל בכלל.” ונסעה בראש שקט.
בדירה שלה קודם האכלתי את מאור המנומנם ואז עברתי להשקות את העציצים. מהשכנה נשמעה מוזיקה מוכרת באוזניי, ומצאתי את עצמי מזמזם: “שם הרי גולן בשמש נמסים…” בלי לשים לב התחלתי לרקוד במטבח, מלטף את העלים ו…גם את עצמי. פתאום הרגשתי אולי בפעם הראשונה פשוט טוב. קליל. בלי לשפוט את עצמי.
בדיוק אז שמעתי קולות. הסתובבתי וראיתי שני גברים. זה היה אילון, בעלה של עפרית ועוד מישהו. שניהם נראו קצת מופתעים. רק דבר אחד עמד בראשי: “איזה פאדיחה…”
“איתמר, שלום. זה חבר שלי, גיא. קפצנו לקחת איזה ניירת מעפרית. רק שתדע רקדתי פה, לא יכולנו להוריד ממך את העיניים. תסלח אם הפרענו,” אמר אילון בחיוך.
“אני עפרית ביקשה ממני כן” מלמלתי, מובך. מיהרתי לדלת ולא שמתי לב שכמעט דרכתי על מאור. נפלתי לאחור, טראח! ונשכבתי על הרצפה, הכול השחיר באחת.
כשפקחתי עיניים, הייתי בחדר בבית החולים. “שלום. איך אתה מרגיש? אני אילנה, השותפה שלך לחדר. היה לך זעזוע מוח קל, אבל הרופא אמר שיהיה בסדר. מי שבא אליך היה שליח עם פרחים ומישהו צעיר מאוד נחמד,” חייכה אליי.
כל מה שיכולתי להגיד הוא “תודה”.
קמתי לאט, ניגשתי לחלון, פתחתי את השקית. בפנים היו פירות, מיץ, והקרואסונים שאני כל כך אוהב כנראה מתנה מעפרית ואילון. התקרבתי לפרחים וראיתי פתק קטן: “איתמר היקר, תחזור מהר הביתה. מקום של בחור נעים כמוך לא בבית חולים. מזמין אותך לתערוכת פרחים בשבת. אין מצב שתגיד לא. גיא.”
העיניים שלי התמלאו דמעות, נשענתי על הפרחים והרגשתי פשוט מאושר. רציתי לחבק את אילנה, השכנה שלי לחדר.
בסופו של יום, הבנתי שיש יופי שקט, רך, שלא צועק לעולם מהו. כל אחד ואחת נושאים יופי אמיתי משל עצמם, יופי שלפעמים מתחבא שם בפנים, ורק מחכה שיראו אותו.
