כל החיים האמנתי שברגע שיהיה לי דירה משלי, הכל יסתדר. כך גדלתי שאישה צריכה ביטחון, גג מעל לראשה, משהו ששייך לה באמת. גדלתי בשכירות, דירות מתחלפות, כל הזמן שומעת את אמא מתווכחת עם בעלי דירות, והבטחתי לעצמי שהילדה שלי לא תצטרך לעבור את זה.
כשהתחתנתי עם שאול, החלטנו לקחת משכנתה. זה הפחיד אותנו, אבל באותם ימים הריביות לא נראו כל כך גרועות, ואנחנו זוג צעיר, מלא ביטחון. חתמנו על כל המסמכים בידיים רועדות אבל עם עיניים נוצצות. רכשנו דירה קטנה של שלושה חדרים בשכונה בקצה תל אביב. לא היה מעלית, אבל הייתה תחושה שזו באמת שלנו.
החודשים הראשונים הרגישו כמו חגיגה חלומית. צבענו את הקירות בעצמנו, בנינו רהיטים עד אמצע הלילה, ישנו על מזרון-רצפה, הכול עטוף בריח צבע טרי ואור של פנסים מהמדרכה. הייתי מאושרת. ואז הגיעו התשלומים. פתאום, כל חודש התאריך הזה הפך לסיוט כמו צליל התוף שמכריז על סכנה. התחלתי לספור ימים, לחשב כל שקל, לדאוג אם יהיה לנו מספיק. הבניינים סביבי נטו קדימה כמו להתקרב, לוחצים, חונקים.
עבדתי בשני מקומות בבוקר במשרד ברמת גן, בערב קיבלתי הזמנות באינטרנט. גם שאול עבד שעות נוספות. בקושי ראינו אחד את השני. הבת שלנו, עדר, הייתה אצל סבתא שלה רוב הזמן. הייתי בטוחה שזה זמני צריך רק להתאמץ עוד כמה שנים, בסוף יהיה לנו קל יותר.
אבל הלחץ החל לכרסם אותנו מבפנים. נהייתי עצבנית, מתפוצצת מכל שטות. פחדתי לאבד הכל, ששום דבר לא מובטח. ביום שבו המקרר התקלקל, ישבתי על הרצפה וממש בכיתי לא כי זה באמת כזה אסון, אלא כי חשבתי לעצמי שאין לנו מקום לטעויות. אסור להיכשל.
הרגע הכבד ביותר היה כששמעתי את עדר משוחחת בשקט עם סבתא, אומרת: “אמא תמיד עייפה, היא רצה לכל מקום, והיא כמעט לא צוחקת”. המילים האלו חוללו בי רעידת אדמה, גדולה יותר מכל דוח מהבנק.
ישבתי לבד במטבח של הדירה שנלחמתי עליה. הסתכלתי על הקירות, הרהיטים, הספה החדשה. פתאום שאלתי את עצמי למה הכול? למען הביטחון? בשביל שקט? אבל בבית שלי אין ביטחון וגם לא שקט. יש רק פחד סמיך כמו דבש תקוע.
ואז, בפעם הראשונה, שלחתי מבט אחר: אולי אני טועה. אולי הפכתי את הדירה למטרה ואת המשפחה לאמצעי. דיברתי עם שאול בלילה ארוך נטול שנה. פתאום שניים מותשים גילינו שאנחנו כמו שותפים שמשלמים לבנק ולא חיים באמת.
ההחלטה הייתה קשה וכמו נלקחה מתוך חלום, לא מתוך ההיגיון. מכרנו את הדירה. סיימנו את המשכנתה. נותר לנו פחות ממה שדמיינו, אבל היינו חופשיים מחוב. חזרנו לשכירות. כשחתמתי על החוזה, הרגשתי שאני נכשלת. כאילו הכנסתי את מפלת חיי לתוך שורה של מסמכים.
לקח זמן עד שנכנעתי מבושה ששלטה בי. כולם אוהבים לשאול יש לכם דירה? כאילו זה קובע ערך של בן אדם. גם אני האמנתי בזה. עכשיו אני כבר יודעת זה בלון ריק.
היום יש לנו פחות רהיטים, אבל יותר זמן לעצמנו. הערבים שלנו שקטים כמו ים חלק. אנחנו יוצאים יחד לטייל בשדרות, מכינים אוכל במשותף. עדר שוב רואה אותי מחייכת. פתאום הבנתי בית זה לא טאבו שעולה מיליון וחצי שקלים, אלא התחושה שאנחנו מייצרים בין הקירות שיש לנו, לא משנה למי שייכת הקרקע תחתינו.
אני לא אומרת שזה רע שיהיה דירה משלך, אני רק אומרת שלא שווה לאבד את עצמך בדרך אליה. שום קיר, שום ברז ושום מספר חשבון לא שווים בריאות, קשר טוב, ורוגע אמיתי.
שנים חיפשתי ביטחון במחיר הכל. בסוף למדתי הביטחון הגדול ביותר הוא ביחד, מחוץ לפחד. כל השאר רק קירות מתנדנדים בחלום.
