מי יודע לאן תפנה נהר הגורל
כל החודש האחרון הלך יואב מהורהר, כמעט לא פתח את הפה בפני אשתו, עילית. עילית פשוטה ראתה אותו וחושבת לעצמה:
– בטוח שהוא חולה, בקרוב הוא בן ארבעים וחמש, עוד מתכננים לחגוג לו יום הולדת עגול בבית קפה. אני חייבת לקחת אותו לרופא, יש לי שם מכר, שיעשה לו בדיקות דם, ויבדוק אותו כמו שצריך…
עילית שיתפה את חברתה הטובה יערית בדאגות ובהשערות שלה, ויערית פתאום אמרה:
– גם אצלי, כשחיים התאהב במישהי אחרת והתחיל להסתובב איתה, הוא נהיה חולה ושותק וחיוור.
– נו באמת, יערית, אל תשווי בין חיים שלך ליואב שלי, – נופפה עילית ביד ומיהרה להחליף נושא.
– למה, מה ההבדל? מה, יואב שלך יותר טוב מחיים שלי?
– לא אמרתי שהוא יותר טוב אבל חיים שלך חתיך, תמיד מחייך, ולא חסר לו ביטחון עם נשים, נכון? יואב שלי לעומת זאת בקושי מוציא משפט מהפה, אפילו הצעת הנישואין נתתי לו בעצמי, ואם לא הייתי יוזמת ומגיעה לגור איתו, אולי עד היום היה רווק.
רק בשנה שעברה יערית תפסה את חיים שלה עם מישהי, ושלחה אותו. עילית עודדה אותה.
– תני לו ללכת! תתחילי לדאוג לעצמך, תפסיקי לבכות, ופשוט תעיפי אותו החוצה.
יערית השתחררה לגמרי הלכה לברים, פלירטטה עם גברים, עשתה תספורת קצרה והצהירה ש”החליפה לוק”, ועילית הביטה בה בפליאה לזה היא לא התכוונה כשאמרה לה לטפל בעצמה. היא חשבה אולי תצטרף לאיזה חוג, תלמד ריקוד, תעשה קצת ספורט, או תקרא איזה ספר.
בסוף, יערית כן סלחה לחיים והחזירה אותו. עילית לא הצליחה להבין אותה.
– אני את יואב שלי לא הייתי סולחת, – כך חשבה עילית לעצמה.
הם נשואים כבר כמעט עשרים ושש שנים מכירים יותר מחצי חיים, עברו יחד ימים קשים וטובים, גידלו שני בנים, והנה עוד מעט יתחילו לקבל נכדים. שניהם עוד לא זקנים בכלל, אבל צריך כבר לארגן את יום ההולדת הגדול לבעל, כבר דיברה עם המשפחה, תכננה הכל תגיד לו בהמשך.
הם התחתנו ממש לפני תום הלימודים הכירו בטיול של החוגים באוניברסיטה. למדו בפקולטות שונות, ובטעות גילו שהם גרים באותה עיר. בטיול היא שמה לב אליו, את יואב, והייתה הראשונה להתקרב אפילו תיקנה לו חולצה שנקרעה בדרך. יואב מצידו סחב לה תיקים, וכך לאט-לאט נוצר קשר, הפך לחברות, ואז לאהבה. עילית לקחה פיקוד. היא הראשונה התוודתה באהבתה. אחר כך הוא אמר בשקט:
– עילית, נראה לי שגם אני התאהבתי בך.
– אז נשאר לגור יחד, אני עוברת אליך, ואנחנו נגיש בקשה לרבנות, – והוא לא התנגד.
היא באמת לקחה ארגזים ועברה אליו, לדירה שישב שם עם סבתא חיה הקשישה שלו. מי שהיה הכי מאושר מהמעבר, זה אבא של יואב אמא של יואב לא דיברה עם חמותה מהיום שהתחתנה. לא רצתה לטפל בה, ויואב, הנכד הרחום, עבר אליה כי היא הייתה חולה, ומאז עילית טיפלה בה.
– יואב, – הסבתא חיה תמיד הייתה אומרת לו, – עילית שלך נהדרת, חרוצה, ידיים של זהב. זאת אשה בשבילך. כאשר תתחתנו, אעביר לכם את הדירה. רק תשמור על עילית.
התחתנו, חיה נפטרה, הבנים הגיעו בזה אחר זה היום הבכור בן עשרים ושלוש, הצעיר בן עשרים ואחת. החיים שלהם היו שקטים ונעימים, חופשות בארץ, טיולים לחו”ל אפילו בטורקיה היו, והכל יחד כמשפחה. אבל בזמן האחרון יואב נהיה אחר. לא מזמן אמר:
– עילית, עברו החיים, ומה נשאר לנו? הרגשנו משהו באמת טוב בחיים האלה? עילית נעלבה.
– יואב, השתגעת? לא ישבנו אף חופשה בבית, טיילנו לאגם הכינרת, ים המלח, אילת, לארץ אחרת אפילו חו”ל. גידלנו ילדים, נכדים עוד מעט יבואו.
– לא לזה אני מתכוון, – סיבב את היד באוויר ונשתתק. היא לא שמה לב.
עילית עסוקה בתכנונים.
– יואב, מה דעתך להזמין את גיל ויעלי ליום הולדת, בכל זאת חברים טובים, גם אם גרים הרחק.
– לאיזה יום הולדת? יואב הופתע.
– מה זאת אומרת?! יום הולדת ארבעים וחמש שלך, נלך עם כולם לבית קפה.
– אה, באמת? לא ידעתי שככה החלטת – שוב הביט בה מוזר.
והנה עילית מוצאת את עצמה יושבת לבד על הספה כבר שלוש שעות, עיניים לרצפה, אפילו לבכות אין לה כוח.
– אף פעם לא חשבתי שיקרה לי דבר כזה, – מהרהרת היא.
יואב חזר מהעבודה מוקדם היום, דבר שלא קרה זה שנה וחצי. תמיד נשאר עד מאוחר כבר התרגלה לזה.
– שלום, – אמר ונתקע במטבח, אפילו לא הוריד את הזקט.
– שלום, תסיר כבר את המעיל, תשטוף ידיים, בוא תאכל אמרה עילית בטון יומיומי.
אבל יואב שתק, ראשו שפוף.
– עילית, אני עוזב, תסלחי לי, – אמר בשקט.
– עוזב? מה זאת אומרת, לאן? קדימה, תוריד מעיל… חשבתי שאתה רק חולה, נדאג שתבדק…
יואב הרים את ראשו, הביט לה ישר לעיניים.
– אני בריא, זה לא קשור. אני… התאהבתי. אני כבר שנתיים עם מישהי מהעבודה.
– מצאת צעירונת, מה? שאלה עילית בחדות.
– לא, היא לא יותר צעירה, היא פשוט… אישה. פשוט אישה אמיתית.
– ומה אני, יואב? עילית התפלאה.
– את? – הנהן במין תסכול, – את… בעלת הבית שלי. ואני, הכלב שלך על רצועה. אין לי כוח להחליט כלום. את מחליטה עליי, הכל הולך לפי הרצון שלך, לא שואלים מה אני רוצה. את קובעת לי מה ללבוש, לאן לטוס, מה לאכול, איך לחגוג. אפילו לא מרשה לי ללכת למשחק כדורגל, כי לדעתך זה מיותר ואני אוהב כדורגל.
– אבל יואב, אני רק רוצה שיהיה טוב, זה הכל בשבילך, – ניסתה עילית להסביר, אבל הוא עצר אותה:
– את הכסף שלי את מחלקת, אני מקבל ממך דמי כיס לסיגריות וקפה. עילית, את לא חושבת שזה מעליב גבר? לא יכול ללכת לשבת עם החבר’ה בבר בלי כסף. הוא דיבר בשקט, ברוגע שלו.
עילית ירדה על ברכיה, הביטה בו ישירות.
– יואב, תמיד ככה היה אצלנו, מה קרה פתאום? טוב, אם זה מה שאתה רוצה, אקבע לך תקציב ליציאות, נלך יחד למשחקים, לקנות בגדים אתה תבחר. הכל.
יואב הביט בה שוב במבט מוזר.
– עילית, את לא מבינה בכלל… קולו גבר פתאום אני רוצה לחיות, לנשום. לבחור עבור עצמי מה לאכול, לאן ללכת, מה לחשוב. לא יכול יותר לחיות רק בצל שלך. את משתלטת עלי, אין לי מקום משלי, אפילו מחשבות משלי. אי-אפשר יותר.
– והיא נותנת לך להיות גבר? צחקה מרה.
– כן. נותנת לי להרגיש שאני גבר, מחזר אחריה, דואג לה, עיניו ברקו כשהזכיר אותה, היא נותנת לי להיות מי שאני.
עילית מעולם לא ראתה אותו ככה. כאילו פתאום התעורר. הבינה שעכשיו הוא מאוהב, כמו פעם כשהיו צעירים.
– אבל זה לא הגיוני בכלל חשבה, בגיל שלנו, איזו בושה… מה קרה לך, יואב? – ובקול אמרה: בשביל רגש חולף, אתה הורס את המשפחה. מה יגידו? כולם חושבים שיש לנו זוגיות מושלמת.
– מי זה כולם, עילית? מה מושלם? יואב רק הניע בראשו.
רק אז היא ראתה שהוא מרד, עשה מהפכה בבית, והיא חסרת אונים. פתאום קמה בה בכי דבר שלא קרה לה מעולם.
– את בוכה, עילית? יואב הופתע.
היא ניסתה לחבק אותו, אבל הוא השתחרר ממנה, חזר לחדר, אסף כמה בגדים ומזוודה, ויצא. עילית נשארה בדממה.
– אף פעם לא חשבתי שככה יתהפך הגורל. מאישה נשואה ושלווה, פתאום לבד, ובפניה זקנה בודדה. מי חשב שזה יקרה לי?
עילית התקשרה ליערית, שהגיעה מייד להרגיע.
– עילית, בחייך, עוד יש לנו שנים. מה את בוכה? תזכרי מה אמרת לי על כל הקורסים, החוגים… לי זה לא עזר, בסוף חיים חזר והבין שאף אחת לא תסבול אותו כמוני. אולי גם יואב, בסוף, יחזור למרות שבליבה יערית לא האמינה, כי ידעה שיואב שונה לגמרי מחיים.
– לא, יערית, יואב שלי הוא הלך, ולא יחזור… לא אחרי מה שהוא אמר לי. את יואב צריך להכיר.
אחרי שיערית הלכה, עילית ישבה המומה, מבולבלת, לא ידעה מה לעשות עם עצמה. את מי להדריך, למי לדאוג? איך מתרגלים לבדידות? אולי בכל זאת עוד משהו חדש יגיע. מי יודע לאן תפנה נהר הגורל. אולי עוד תיסחף לחוף אחר…
