בגיל ארבע עשרה כבר התמודדתי עם מיגרנות המיפלגיות התקפים נדירים שיכולים לשתק חצי גוף ולהשאיר אותי חסרת אונים. במשך עשור היו ההתקפים צפויים יחסית, עד שיום אחד הכל השתנה. הם הפכו לכרוניים, אכזריים, ומנעו ממני את היכולת לעבוד או לחשוב בצלילות. הנוירולוגים ניסו הכל: תרופות מתחלפות, הזרקות בוטוקס, חסימות עצביות, דיאטות קשות ושום דבר לא הקל אפילו במעט. רק משככי כאבים חזקים העניקו הקלה זמנית, אפשרו לי לתפקד. ואז, לפני שנתיים-שלוש, רופאיי הציעו פתרון שנוי במחלוקת: הריון. הם האמינו שההורמונים בהריון עשויים להחזיר את גופי לאיזון.
בגיל ארבע עשרה אובחנתי עם מיגרנות המיפלגיות תסמונת כל כך נדירה שרוב הנוירולוגים הכירו אותה רק מספרי הלימוד. במשך שנים הופיעו התקפים אחת לחודש, משאירים אותי משותקת בצד שמאל של הגוף, והשפה שלי מתעוותת כאילו עברתי שבץ. כשהגעתי לגיל עשרים וארבע, הכל התחיל להשתבש באמת ההתקפים חדלו להיות צפויים והפכו לכרוניים, יום-יומיים ומפחידים.
שמי אלה רבינוביץ’, נולדתי וגדלתי בראשון לציון. לפני שהמיגרנות שטפו את חיי, הייתי רכזת פרויקטים צעירה במשרד אדריכלים מתפתח. אהבתי את הלחץ, את קצב העבודה, את הסיפוק שזה נתן לי. אבל כשהכאב הפך לעניין יומיומי לחץ נורא מאחורי העין או התקפים נוירולוגיים שגרמו לי לאבד שליטה על הזרוע כל עולמי התכווץ. במשך כמעט שלוש שנים, הרופאים ניסו כל טיפול קיים, בלעתי עשרות תרופות בעלות שמות מסובכים, הביאו בוטוקס לקרקפת וללסת, עברתי חסימות עצבים פרוצדורות כואבות שהותירו תקווה לכמה ימים ואז הכל קרס שוב.
כלום לא עבד.
היו ימים בהם לא יכולתי להרים את הראש מהכרית. ימים שבעלי, עומרי, נאלץ לעזור לי להיכנס למקלחת החולשה הייתה כל כך חזקה שפחדתי שאפול. איבדתי את מקום העבודה שלי, את העצמאות שלי ובעיקר את הביטחון בעצמי. בסוף, הדבר היחיד שהעניק הקלה היו משככי כאבים אופיאטיים, משהו שלא רציתי לקחת אבל אחרת לא הייתי שורדת. בזכותם חזרתי לעבוד קצת, חלקית בקושי.
ואז, לפני שנתיים-שלוש, הרופאים החלו להציע כיוון חדש. מוזר. נואש.
הריון.
שלושה נוירולוגים שונים אמרו אותו דבר לפעמים, אצל נשים כמוני, הריון מלא יכול לאפס את המערכת ההורמונלית. לא ניתן לחקות את ההשפעה הזו דרך תרופות. יש רק דרך אחת.
היינו מופתעים, עומרי ואני. תמיד רצינו ילדים אך לא כך, לא בתור ניסוי רפואי. זו הימור, הודה ד”ר הולצמן, “אבל אולי זה יחזיר אותך לבריאות מלאה”.
הרעיון הפחיד אותנו. אבל החיים כמו שהם נראו… הפחידו אותי יותר.
כך התחיל המסע להחלטה הקשה בחיי.
עברו חודשים בהם נמנענו מהשיחה. בכל התקף, כשהייתי משותקת או מפילה עוד כוס או מתקשה להגות משפט פשוט עומרי רצה לומר משהו אך שתק. אף אחד מאיתנו לא העז להגות את מה שחשבנו: האם ראוי להביא ילד לעולם, במיוחד אם לא אבריא?
ד”ר הולצמן פרס את כל הסיכונים: סיבוכים, אפשרות שלא ישתפר כלום אחרי הלידה וגם תקווה. אלה, ראיתי את זה עובד. לא מבטיח, אבל ראיתי.
הרעיון התיישב בי כמו אבן בלב.
לילה אחד, אחרי התקף אכזרי במיוחד, שכבתי על הרצפה הקרה בחדר האמבטיה, צד שמאל משותק, הדיבור מבולבל. עומרי ישב לידי ולטף לי את הראש. כשהשיתוק התרכך אמרתי בלחש: אני לא יכולה להמשיך כך.
הוא לא ניסה לנחם במילים ריקות.
דיברנו שעות על פחדים, אחריות, הילד שעתיד להיוולד. עומרי אמר דבר שלא אשכח: “אם זה יתן לך לחזור לחיים נקיים, הבן שלנו לא ירגיש מעמסה. הוא ידע שהוא הציל אותך.”
זו הייתה נקודת התפנית.
ההריון לא היה פשוט. שבעה חודשים של ניסיונות, בדיקות, רכבת הרים רגשית. וכשהמבחן סוף סוף הפך לחיובי, בכיתי כל כך שעומרי חשב שקרה אסון. דמעות של הקלה, פחד, תקווה.
הרבעון הראשון הכה קשה הורמונים משתוללים, ימים של אנרגיה וימים של בחילה ורעידות. המיגרנות לא נעלמו, אבל משהו השתנה ההתקפים הגיעו בפחות תדירות, השיתוק דעך מהר יותר, הכאב קצת נרגע. רמז דקיק של שינוי אך עבורי זה היה סוג של נס.
בחודש השישי למיניי, ההתקפים צומצמו לפעמיים-שלוש בשבוע בלבד. לא נעלמו, אבל נסבלים. ניהולים.
פעם ראשונה שביליתי יום שלם בלי מיגרנה, בכיתי בקופה בסופר. הקופאית הביטה בי בתמהון, אבל לא היה אכפת לי. כמעט חמש שנים שלא חוויתי חירות כזו.
עומרי חייך שוב, אני חזרתי לתפקד, אפשרנו לעצמנו תחושה זהירה של אופטימיות.
אבל ההריון לא סיים איתי.
בחודש השביעי הופיע התקף שונה. הראייה היטשטשה, לא הרגשתי אף אחת מהידיים.
ואז באה האבחנה שרק חששתי ממנה רעלת הריון.
המילים נפלו עלי כמו פטיש. ההריון שהיה אמור לרפא, הפך למצב חירום רפואי. לחץ דם גבוה, סיכון לי ולעוברית. עם הרקע הנוירולוגי שלי, הכל הסתבך.
האשפיזו אותי בשיבא לתצפית. החדר הדיף ריח חיטוי וחורף דהוי מחלון פתוח. מכשירים צפצפו כל הזמן, האחיות בדקו סימנים חיוניים כל שעה. לא אהבתי לחזור למצב בו איני נסמכת על עצמי.
ובכל זאת, למרות הפחד, המיגרנות כאילו החליטו להרפות. הראש סוף סוף ויתר.
הלחץ דם סיפור אחר.
הרופאים החלו לדבר על לידה מוקדמת. “אנחנו רוצים למשוך עד שנוכל,” אמר ד”ר הולצמן, “אבל משגיחים מקרוב. את גבולית.”
עברו שבועות. כל יום נדמה כעסקה בין הגוף שלי לשעון. עומרי העביר לילות על כורסה צרה ליד מיטתי, אוכל כריכים איומים מהקפיטריה, מחזיק לי את היד בכל מדידת לחץ דם.
בשבוע ה-35, הכל הסתבך. מדדי לחץ הדם התרוממו בצורה מסוכנת, התפתח כאב ראש נוראי שחששתי שהוא שובה התקף, אך זה היה אחר: לחץ, בצקת, משהו חדש.
הרופא נכנס, רגוע אך החלטי: אלה, היום אנחנו יולדים.
אני נועצת מבט בעומרי, מבוהלת. “מוקדם מדי? היא תהיה בסדר?”
“היא חזקה”, לחש, בקול רועד.
החלו השראת לידה מהר. החדר נראה גדול, מואר מדי, צפוף אחים ורופאים מוכנים לכל תרחיש. חיברו אותי למגנזיום למניעת פרכוסים, הגוף נעשה כבד כאילו הכבידה הוכפלה.
12 שעות לידה. מתישות.
וב-3:12 לפנות בוקר, בתנו עדי נולדה בצעקה שנשמעה כמו בשורת חיים לחדר כולו.
קטנה, אבל בריאה. שלמה. מושלמת.
החזקתי אותה צמודה לחזה, דמעות גולשות על פני, עומרי מנשק את מצחי ולוחש: “הצלחת, היא פה”.
אבל הנס האמיתי עוד חיכה.
חודשיים אחרי הלידה, באמצע הלילה בחדר התינוקת, נדנדתי את עדי בידי והבנתי שלא חוויתי אף מיגרנה במשך שבועות. אפילו לא כאב קל.
בחודש הרביעי תשעים יום בלי התקף.
בתשיעי, הנוירולוג הצהיר שהמיגרנות המיפלגיות “ברמיסיה”.
חזרתי לעבוד במשרה מלאה. חזרתי לרוץ. חזרתי לתכנן עתיד ללא חשש משיתוק פתאומי.
לפעמים, באישון לילה, אני מביטה בעדי הישנה ותוהה איך יצור כה קטן יכול היה לשנות חיים שלמים. הרופאים צדקו ההריון שינה הכל. לא בן רגע, לא בקסם אלא בתהליך איטי, מזדחל, כמו זריחה: לא רואים אותה מתרוממת, אבל אי אפשר להתעלם כשהאור כבר שם.
המיגרנות לא נעלמו לגמרי. הן שחררו אותי לחופשי.
