מי יודע לאן יפנה נהר הגורל
כל החודש האחרון עמי הלך שקוע במחשבות, לא הרבה לדבר עם אשתו עדי. עדי הביטה בו ותהתה:
בטוח חולה, הרי בקרוב ימלאו לו ארבעים וחמש, אנחנו מתכננים לחגוג את יום ההולדת בבית קפה. אני צריכה לקחת אותו לרופא, יש לי שם מכר טוב. שיבדוק, שיראה מה צריך…
עדי שיתפה את חברותה הקרובה, נעמה, בדאגות ובניחושים שלה, וזו אמרה לה פתאום:
תדעי לך, כששאול שלי התאהב במישהי מהעבודה, גם הוא הסתובב כמו חולה.
נו באמת, נעמה, מה הקשר בין שאול שלך לעמי שלי? ענתה עדי בנפנוף יד.
ומה, עמי שלך יותר טוב משאול שלי?
האמת, לא. שאול שלך חתיך ומתחנף לנשים, מצחיקן לא נכון? ועמי שלי בקושי מחבר משפט, אני בכלל זו שהצעתי לו נישואים פעם! ואם לא הייתי באה אליו, בטח היה נשאר רווק עד היום.
בשנה שעברה נעמה תפסה את שאול עם אישה אחרת. עדי ניסתה לנחם אותה.
תשמעי לי, תעזבי אותו. תתחילי לדאוג לעצמך, תפסיקי לבכות, תעיפי אותו מהבית.
נעמה הלכה על כל הקופה גירשה אותו, התחילה להסתובב בבארים, לפלרטט חופשי, גזרה את השיער קצר והסבירה לכל העולם: “שיניתי סטייל”. עדי הייתה מזועזעת היא בכלל התכוונה לקורסים כלשהם, ריקוד, התפתחות אישית או אפילו ספורט.
אבל בסוף, נעמה סלחה לשאול. עדי לא הייתה מצליחה להבין.
אני, בחיים לא הייתי סולחת לעמי חשבה לעצמה.
הם נשואים כבר כמעט עשרים ושש שנים, מכירים מצוין, עברת איתם המון גידלו שני בנים, וכבר חשבו על פרישה שקטה בעוד כמה שנים. הם עוד לא זקנים, והיא כבר קבעה עם המשפחה לחגוג לעמי יום הולדת, והוא אפילו עוד לא יודע.
עדי ועמי הכירו בדיוק לפני סיום הלימודים באוניברסיטת תל אביב. נפגשו במסע ג’יפים לים המלח, כל אחד למד בפקולטה אחרת, וגילו שהם גרים בכלל באותו יישוב פרברי. בשנה הרביעית לטיול, ישבו מסביב למדורה ועדי היא זו שזיהתה ראשונה את עמי השקט והביישן. בהתחלה התביישה, לאט לאט התקרבו, עד שלבסוף היא כבר הייתה דואגת לו אפילו תפרה לו את החולצה שנקרעה בשיחים.
עמי, מצידו, נשא לה את התרמיל הכבד, והחברות הפכה לאהבה. עדי יזמה הכול הראשונה שהתוודתה שהיא מאוהבת. בסוף גם הוא לחש:
עדי, נראה לי שגם אני מאוהב בך.
יופי, אז נעבור לגור יחד, אעביר אליך את הדברים שלי ונפנה לרבנות.
עמי שתק ולא התנגד.
אחרי כן, עדי עברה לדירה שבה עמי גר עם סבתו הישישה. הכי שמח היה אבא של עמי כי הסבתא לאה הייתה אמא שלו, ואמא של עמי לא דיברה איתה כבר שנים. היא לא רצתה לטפל בחמותה החולה, ועמי עבר לגור אצלה כשהייתה זקוקה לעזרה. עכשיו, עדי היא זו שטיפלה בסבתא.
עמי’לה, אמרה הסבתא לאה, אני מאוד אוהבת את עדי שלך, חרוצה, הכול בידייים שלה, כזו צריך לך. כשתתחתנו, אעביר לכם את הדירה. תשמור על עדי.
תוך זמן קצר התחתנו. הסבתא נפטרה. נולדו להם שני בנים, האחד אחרי השני. הבכור כבר בן עשרים ושלוש, הצעיר בן עשרים ואחת. החיים ארגנו אותם בשקט נסעו לחופשות באילת, בכנרת, בדרום הארץ, לפעמים גם קפצו לקפריסין. הילדים תמיד איתם. בשנים האחרונות, עמי נעשה מוזר ומרוחק. ואז יום אחד אמר:
אפשר לומר שהחיים חלפו, ולא ממש חווינו שום דבר מיוחד ביחד, עדי.
עדי נזעקה.
עמי, מה זה השטויות? אף פעם לא נשארנו בבית בחגים, נסענו לטייל בכל הארץ ואפילו פעמיים טסנו לחו”ל. גידלנו ילדים לתפארת, תיכף יהיו נכדים.
אני לא מדבר על זה, נופף יד, השתתק והביט בה במבט מוזר, שלא שמה לב אליו.
המשיכה לעסוק בעניניה.
מה דעתך, עמי, להזמין את גיא וטליה ליום הולדת שלך? בכל זאת חברים ותיקים, אפילו אם הם גרים ברמת גן.
איזה יום הולדת? התפלא.
מה זאת אומרת איזה ארבעים וחמש! נחגוג בבית קפה.
אה, לא ידעתי שאת כבר קבעת שוב הביט בה בזרות.
כבר שלוש שעות יושבת עדי לבד על הספה, בוהה ברצפה, אפילו דמעות אין.
אף פעם לא חשבתי שזה יקרה גם לי זורקת מבט סביב.
היום עמי בא הביתה מוקדם, מה שלא קרה כבר שנה וחצי, לפחות לא ביום חול.
שלום, אמר בכניסה, התיישב במטבח, אפילו מבלי להוריד את הזקט.
שלום, עמי, תוריד מעיל, תשטוף ידיים, תבוא לארוחת ערב אמרה כרגיל.
עמי המשיך לשבת וראשו מורכן.
עדי, אני עוזב לחש.
מה זה עוזב, עמי? לאן אתה הולך? תוריד את המעיל, אולי אתה חולה, כבר חשדתי בזמן האחרון… נלך לרופא
עמי הרים עיניים, הביט לה ישירות לתוך העיניים.
אני בריא גמור, לרופא אין מה ללכת. אבל תביני, התאהבתי. אני כבר שנתיים נפגש עם מישהי מהעבודה.
מצאת צעירונת, בטח אמרה בציניות.
לא צעירה, ולא דוגמנית. רק אישה, פשוטה ואמיתית
ומה אני, עמי? הופתעה.
את? הוא נענע בראש כאילו סילק מעליו אבק את פשוט המנהלת שלי. אני הכלב שלך על רצועה. אין לי זכות בחירה. את זו שקובעת הכול: איפה נטייל, מה נלבש, מה נעשה ביום הולדת. אפילו מה לאכול ומה לשתות. את אפילו לא מרשה לי ללכת למשחקי כדורגל, כי “חבל על הזמן”, ולי יש תשוקה לכדורגל.
עמי, הכול מתוך רצון טוב. אני דואגת לך ניסתה.
את מחלקת כסף, ולי אסור שום דבר עצמאי. הכול דרך מסננת שלך. את לא חושבת כמה זה קשה לגבר? אפילו לבירה עם החבר’ה בעבודה אני לא הולך, אין לי שקל בכיס הוא דיבר בשקט ובשלווה, כמו תמיד.
עדי כרעה לפניו, חיפשה בעיניו תקווה.
טוב, אם ככה, אעביר לך כסף לכל בילוי שתרצה, נלך יחד למשחק, תיקנה בגדים לבד ניסתה להרגיע.
עמי שוב הביט בה כאילו מעבר לזכוכית.
את לא מבינה בכלל הגביר את קולו, היא הופתעה אני רוצה אפילו רק להרגיש, לנשום, בלי שאחרת תציב לי גבולות. רוצה לבחור לבד מה לאכול, ללכת לאן שבא לי, שיהיה לי קצת מרחב שלי. את השתלטת על כל חיי, ואני בכלל לא מגיב. אבל לכל דבר יש סוף. את כמו אפוטרופסית שלי. הכל דרך הלב שלך.
האם היא נותנת לאחרים לדאוג לה?
מה, עמי, והיא לא? נבהלה עדי.
לא. היא אישה אמיתית עיניו נצצו כשדיבר עליה היא מאפשרת לי לדאוג לה, להרגיש שאני גבר. את מבינה?
אף פעם לא ראתה את עמי כזה. פתאום הוא ממש חי, כאילו התעורר. עדי קלטה שהוא מאוהב כמו בנעוריו.
זה לא אמור לקרות בגיל הזה הרהרה איזה בושות, מה הוא עושה לעצמו? אלוהים… אבל בקול הוסיפה עמי, בגלל רומן חולף אתה מרסק משפחה. מה יגידו כולם? תתעשת, עמי. כולם חושבים שאנחנו זוג למופת.
כולם? מי זה “כולם”, עדי? איזה זוג למופת?
עכשיו עדי הבינה, עמי עשה לה מהפכה, והיא חסרת אונים. פרצה בבכי, מה שלא קרה לה מעולם.
את בוכה, עדי? הופתע.
היא חיבקה אותו, אך עמי בעדינות הוריד את ידיה, נכנס לחדר, אסף כמה חפצים ומזוודה, ויצא מהדירה. עדי נשארה לבד בדממה.
בחיים לא האמנתי שכך אתגלגל מהמעמד של אישה נשואה ומסודרת הנה אני בודדה ומסתכלת על זקנה בפתח. על סף גיל הזהב אשאר לבד…
עדי התקשרה לנעמה, שדילגה אליה במהירות וניסתה לנחם.
עדי, עזבי. את עדיין צעירה. תתעודדי, תזכרי איך עודדת אותי היהירות לא שווה קורסים, גם לי לא עזרו. שאול חזר, הייתה לו סתם סטוץ. גם עמי שלך אולי עוד יחזור למרות שבתוך הלב נעמה לא האמינה, עמי שונה מאוד משאול.
לא, נעמה, עמי הלך ולא יחזור… אי אפשר לדרוש ממנו שוב. עמי זה עמי.
כשהחברה הלכה, עדי נותרה בוהה בריצפה בלי לדעת מה תעשה הלאה, במי תטפל, למי תיתן פקודות. תיאלץ להתרגל לבדידות. ואולי, אולי עוד תהיה תפנית נוספת בשביל שלה. כי מי יודע לאן יפנה נהר הגורל לפעמים, דווקא מהסוף העצוב יכולה לצמוח התחלה חדשה. הברכה לא תמיד בשגרה, והחיים לא נגמרים עד שנגמר הלב.
