מי יודע לאן תוביל אותנו הנהר של הגורל
בחודש האחרון, עמוס היה מין מהורהר כזה, לא דיבר הרבה עם אשתו, אילנית. אילנית הסתכלה עליו ודאגה:
הוא בטוח חולה, מה זה הדבר הזה, תכף הוא בן ארבעים וחמש, אנחנו מתכננים חגיגה בבית קפה. צריך לתפוס אותו ביד ולגרור אותו לרופא, יש לי שם מישהו שאני מכירה. צריך לעשות בדיקות דם, ואולי גם…
אילנית שיתפה את החברה הכי טובה שלה, נגה, בצרות ובחששות שלה, ופתאום נגה זורקת:
את יודעת, אמיר שלי, כשנתפס לו איזה קטע עם מישהי אחרת, גם הוא נהיה חולה כזה.
נו באמת, נגה, מה את משווה לי את אמיר שלך לעמוס שלי? אילנית נופפה בידה בביטול.
מה, עמוס שלך יותר טוב מאמיר שלי?
חלילה, לא אמרתי. להפך, אמיר שלך חתיך, פלרטטן, יודע לחרטט, נכון? והעמוס שלי בקושי מוציא שתי מילים מהפה, אפילו הצעת הנישואין אני זו שעשיתי. אם לא הייתי עוברת אליו, עד היום היה נשאר רווק.
בשנה שעברה, נגה גילתה את אמיר עם מישהי. אילנית הייתה שם להרגיע.
שחררי אותו, תדאגי לעצמך, די לבכות, תעיפי אותו מהבית.
נגה פתחה דף חדש העיפה את אמיר, התחילה לחרוש פאבים ומסעדות, פלרטטה עם כל גבר מזדמן, הסתפרה ממש קצר ואמרה לכולם: “שיניתי סגנון”, ואילנית רק נבהלה. זה מה שהתכוונתי? לא! חשבתי שתרשמי לחוג, תלמדי לרקוד, תעשי משהו בשביל עצמך ספורט או מה שזה לא יהיה.
בסוף, נגה סלחה לאמיר אחרי תקופה. אילנית לא הבינה אותה.
אני את עמוס שלי לא הייתי סולחת, חשבה בלב.
הם יחד כבר עשרים ושש שנים, מכירים אחד את השני על בוריו, גידלו שני בנים, הכי היה נראה שהם בדרך לפנסיה רגועה ביחד. אמנם הם עוד לא זקנים, תיכף חוגגים לעמוס יומולדת עגול, היא כבר ביררה עם המשפחה, לעמוס רק תספר אחר כך.
עמוס ואילנית הכירו בטיול בצפון, ממש לקראת סוף האוניברסיטה. למדו במגמות שונות, אבל הסתבר שגרים בקריית אונו. בטיול של שני החוגים, ליד המדורה, אילנית שמה לב לעמוס שקט כזה, אבל בהתחלה התביישה. אחר כך איכשהו התקרבו, היא אפילו תפרה לו חולצה שנקרעה, כשהיתקל בענף.
ועמוס סחב לה את התיק הכבד. משם התחיל הכל בשקט. לאט לאט, זה נהיה חברות שהפכה לאהבה. אילנית לקחה יוזמה ראשונה אמרה לו שהיא אוהבת אותו. הוא שתק קצת ואז לחש:
אילנית, גם אני נראה לי, התאהבתי בך.
אז זהו, צריכים להיות ביחד, אני מביאה אליך את הדברים שלי למעלה, ואנחנו מגישים בקשה ברבנות, והוא לא התנגד.
אילנית פשוט עברה אליו, עלתה לגור בדירתו עם הסבתא שלו, אסתר. האב של עמוס הכי שמח, כי אסתר זה אמא שלו. האמא של עמוס לא הייתה בקשר עם חמותה שנים, לא רצתה לטפל בה. עמוס, הנכד הכי טוב, עבר לדאוג לה, הייתה חולה, ועכשיו אילנית רצתה לעשות זאת.
עמוסיק, אמרה הסבתא אסתר, בחיים שלי לא היה לי נכדה כמו אילנית שלך, הכול היא עושה, חרוצה ויעילה. חבל על הזמן. כשתתחתנו אעביר לכם את הדירה. רק תשמור עליה טוב.
ואחרי החתונה, הסבתא נפטרה… שני הבנים נולדו, אחד אחרי השני. היום הגדול כבר עשרים ושלוש, הקטן עשרים ואחת. החיים היו שקטים חופשות, הילדים תמיד איתם. אבל בזמן האחרון, עמוס נהיה נסגר, ולפני כמה ימים הגיח עם איזה אמירה:
אפשר להגיד שפספסנו את החיים, אמא, לא נהנינו יותר מדי, ואילנית ממש התעצבנה.
עמוס, מה אתה מדבר? לא נשארנו פה שבוע, היינו באילת, חרשנו את הצפון, נסענו לחו”ל טורקיה, יוון, איטליה. גידלנו את הילדים שלנו, עוד מעט יהיו נכדים.
לא זה מה שהתכוונתי, נופף בידו ושתק. הסתכל עליה מוזר, היא לא שמה לב.
לה היו דאגות משלה.
עמוס, מה אתה חושב, להזמין לחגיגה שלך את יוני והדר? נכון שהם כבר עברו לחיפה, אבל נשארנו חברים.
לאיזו חגיגה? הוא הופתע.
מה זאת אומרת? תכף אתה בן ארבעים וחמש, נעשה משהו יפה.
לא ידעתי שהחלטת ככה, שוב הסתכל עליה מוזר.
והנה, בערב, שלוש שעות היא יושבת לבד, מסתכלת ברצפה, בלי דמעות.
בחיים לא חשבתי שזה יקרה לי, היא מסכמת לעצמה.
היום, עמוס הגיע מוקדם מהעבודה. לא משהו שהיה קורה בחצי שנה האחרונה. תמיד עבד מאוחר.
אהלן, אמר עמוס, התיישב עם המעיל עור במטבח.
אהלן! מה קורה איתך? תוריד את המעיל, תשטוף ידיים, בוא נגשים לאכול, אמרה כמו תמיד.
עמוס שתק, הראש שלו ברצפה.
אילנית, אני עוזב, אני מצטער, לחש בשקט.
מה זה עוזב? על מה אתה מדבר? תוריד כבר את המעיל, אתה חולה? אני דואגת כבר זמן מה… בוא נלך לרופא.
עמוס הרים את הראש, הסתכל לה ישר בעיניים.
אני בריא, זה לא קשור. פשוט… התאהבתי, כבר שנתיים אני בקשר עם מישהי מהעבודה.
הלכת על צעירונת, הא? קפצה עליה השאלה.
ממש לא צעירה, אישה רגילה, אפילו לא יפה במיוחד. אבל אישה אמיתית…
ומה אני, עמוס? שאלה אילנית בכעס.
את? הוא נענע בראשו בכבדות, את… את כמו המנהלת שלי, אני הכלב שלך ברצועה. אין לי שום מרחב, הכול את מחליטה: מה לאכול, לאן לנסוע, למה לחגוג ואיך. אפילו בגדים מה שאת בוחרת. אפילו לכדורגל את לא מרשה, כי “זה שטויות”. ואני אוהב כדורגל.
אבל אני דואגת לך, רוצה שיהיה לך טוב! התחילה אילנית, אבל הוא קטע אותה.
את כל המשכורת אני שם בידיים שלך, את מחליטה מה עושים עם כל שקל, נותנת לי דמי עישון ודמי קפה. חשבת פעם שזה משפיל אותי? שאני לא יכול לשבת עם החברה אחרי יום עבודה לפעמים, לשתות בירה? אין לי אפילו כסף קטן בכיס, אמר ברוגע שלו.
אילנית כרעה מולו, חיפשה מבט בעיניים.
אבל ככה תמיד היה אצלנו, מה השתנה? טוב, מה שתרצה, גם אתה תקבל כסף לבירה בערב, נלך יחד לכדורגל. נלך לקנות בגדים, אתה תבחר, בסדר?
עמוס שוב נתן לה מבט מוזר.
את לא מבינה, פתאום דיבר בקול. היא הופתעה, אני רוצה לחיות כמו שאני, להרגיש שאני יכול להחליט, ללכת או לאכול מה שבא לי. אף פעם אין לי רגע שקט לבד, בלי שאת קובעת. את לא מבינה כמה זה קשה כשמישהו דורך עליך את כל החיים. אני מרגיש חסר אונים, שאת כמו האפוטרופוסית שלי.
היא נותנת לי להיות גבר
בחייך, עמוס, והיא לא כזו? שאלה אילנית בעצב.
לא. היא אישה אמיתית, ראיתי את העיניים שלו בורקות כשהוא דיבר עליה, נותנת לי להרגיש גבר, להיות מי שאני.
מעולם לא ראתה את עמוס כך. הוא כמו קם לחיים. הבינה שהוא באמת התאהב. כמו פעם, כשהיו צעירים.
זה הרי לא הגיוני, חשבה, בגיל שלנו, איזה בושות… מה נהיה ממנו? אלוהים! אבל בקול אמרה, עמוס, אתה הורס הכל בשביל קטע חולף. מה יגידו כולם? תחשוב על זה, עמוס. כולם בטוחים שיש לנו זוגיות מושלמת.
מה זה “כולם”, אילנית? איזו זוגיות מושלמת?
פתאום קלטה הוא קם עליה במרד, היא לא מסוגלת להזיז כלום. הדמעות פרצו, מה שלא קרה לה מעולם.
את בוכה, אילנית? הופתע עמוס.
היא חיבקה אותו, אבל הוא סירב, קם, נכנס לחדר, ארז מזוודה ויצא מהדירה. אילנית נשארה בדממה.
מי היה מאמין שככה זה יסתובב, פתאום מצאתי את עצמי לבד אחרי כל השנים יחד, והזקנה כבר נדלקת לי באופק…
התקשרה לנגה, שתבוא מיד. נגה באה, ניסתה לנחם.
אילנית, אנחנו עוד צעירות. תשמעי לי, תזכרי איך יעצת לי להירשם לקורסיים… בסוף בכלל לא נזקקתי אמיר חזר, בסך הכול הייתה פליטת פה איתו. ואולי גם עמוס שלך יחזור יום אחד למרות שבתוך הלב של נגה היא ידעה שעמוס לא אמיר, הוא שונה, עמוק.
לא, נגה, עמוס שלי הלך לתמיד… שמעת מה הוא אמר לי? אי אפשר להחזיר אותו, כזה הוא עמוס.
כשנגה הלכה, אילנית ישבה, הביטה ברצפה, לא ידעה לאן לפנות, מה לעשות. במי לטפל, למי לתת הנחיות, איך להתרגל לבדידות. אולי משהו חדש יגיע, אולי הנהר שוב יתפתל ותעגון בו לחוף אחר… מי יודע?
