חזרתי לגור אצל אמא בגיל שלושים ושמונה.
מעולם לא חשבתי שאמצא את עצמי שוב בחדר הילדות שלי בגיל כזה. תמיד הייתי גאה בעצמאות שלישהצלחתי לבד, שלא הסתמכתי על אף אחד. והנה אני, עם שני מזוודות, ילדה אחת ביד ונישואים שכבר מאחוריי.
הגירושים עצמם לא היו מכוערים, אבל הם כאבו. אני ובעלי התרחקנו לאט לאט. עבדנו שעות ארוכות, ולא ממש דיברנו. בסופו של דבר, הרגשנו כמו שותפים לדירה, לא כמו משפחה. קיבלנו את ההחלטה בשקט, אבל ההשלכות היו רועשות מאוד.
הדירה הייתה שלו. לא היו לי חסכונות כי שנים הוצאנו כל שקל על משכנתה ועל כל ההוצאות. כשיצאתי מהבית עם הילדה שלי, הרגשתי שהקרקע נשמטת לי מתחת לרגליים. לא מהפרידהאלא מהתחושה שנכשלתי.
אמא פתחה לי את הדלת בלי הרבה שאלות. החדר היה כמעט אותו הדברהמיטה הישנה, הארון שאבא הרכיב לי כשהייתי ילדה קטנה. הרגשתי פתאום שוב כמו תלמידה שחוזרת בזמן.
השבועות הראשונים היו קשים. אניגרושה, עם ילדה, בלי בית משלי. היאפנסיונרית, שוב צריכה לחלוק את הבית. שמעתי את השכנות לוחשות אחת לשנייה בחדר המדרגות. בעיר קטנה כמו שלנו, חדשות רצות מהר.
הכי פגעה לי הגאווה. תמיד אמרתי לה שאני לא אהיה על העול שלה, שאסתדר לבד. והנה היום אני תלויה בהלקורת גג, לעזרה עם הילדה, אפילו לארוחת ערב חמה כשאני חוזרת עייפה.
היו מתחים. הרגלים שונים, גישות חינוך אחרות. לפעמים התווכחנו על שטויותהאם הילדה תראה טלוויזיה, מתי הולכים לישון. הרגשתי שהיא מבקרת אותי, והיא הרגישה שלא מעריכים אותה מספיק.
בלילה אחד שמעתי אותה מדברת בטלפון עם חברה. היא אמרה שהיא שמחה שיש שוב שמחה בבית, שהיא לא מרגישה בודדה. המילים שלה גרמו לי לעצור ולחשוב. אני ראיתי את החזרה כסימן לכישלון. היא ראתה בזה מתנה.
התחלתי לעבוד במשרד רואי חשבון קטן בתל אביב. המשכורת לא הייתה גבוהה, אבל זו הייתה התחלה. לאט לאט הצלחתי להכניס קצת שקלים לחיסכון. למדנו לדבר יותר בפתיחות, בלי להסתיר מתחים. התחלתי גם לבקש ממנה עצותnot מתוך חוסר אונים, אלא מתוך הערכה לניסיון החיים שלה.
גם הילדה השתנתה. היא הייתה רגועה יותר, שמחה יותר. היה לה סבתא קרובה כל יום. הערבים כבר לא היו שקטים וריקים, אלא מלאים בשיחות וצחוק.
היום אני עדיין גרה אצל אמאאבל כבר לא מתביישת בזה. אני חוסכת לדירה שלי ויודעת שיגיע הרגע שאעזוב שוב. ההבדל הוא שאני כבר לא רואה בבקשת עזרה חולשה.
הבנתי שהחיים לא תמיד הולכים רק קדימה. לפעמים צריך לחזור אחורה כדי לאסוף כוחות. ואין כל בושה בקבלה של תמיכה ממי שליוותה אותי מהיום הראשון של חיי.
חזרתי לגור אצל אמא בגיל שלושים ושמונה. לא כי נכשלתי, אלא כי החיים החזירו אותי למקום שבו האהבה היא ללא תנאי. משם התחלתי מחדש.
