הכול נראה בסדר. על פי הבדיקה באולטרסאונד, הילדה הייתה בריאה לחלוטין. אבל הלידה עצמה הייתה קשה מאוד. זו הייתה בת, אבל עם בעיות. בעיות כל כך חמורות, שהרופאים ניסו לשכנע אותי לוותר עליה.
הילדה שכבה באינקובטור. כשהגיע בעלי אורי לבקר בבית החולים, פנה אליו הרופא המטפל ואמר שיכול להיות שהתינוקת לא תשרוד, ואם תשרוד תכביד עלינו כל החיים. אורי חשב על זה הרבה זמן והחליט שעדיף לאמץ את עצת הרופאים ולא לקחת אותה, כדי שלא נהרוס לעצמנו את החיים. לא אמרתי כלום, הייתי שבורה לגמרי.
אבל רגע לפני שהשתחררתי, אמרתי בפירוש שאני לא מוותרת על הבת שלי. אורי ארז בשקט את הדברים שלו ועזב. חזרתי עם הילדה לדירה ריקה בתל אביב. נשארתי לבד. החלטתי להילחם על הבת שלי. רצתי בין בתי חולים לרופאים, לא פספסתי שום הזדמנות, נאחזתי בכל אפשרות. וזה עזר.
הרבה אמהות אחרות שהיו להן ילדים חולים תמכו בי לאורך הדרך. באחד הימים, פגשתי בבית החולים גבר בשם גדי. הוא סיפר לי את הסיפור שלו. אשתו עזבה אותו לטובת מאהב צעיר, ולא היו להם ילדים, כך שהוא נותר בודד.
הוא הסתכל על בתי החולה בעיניים כל כך מלאות חמלה, שלא הצלחתי לעצור את הדמעות שלי. גדי עזר לי. בעצות, בידע, וגם בכסף בשקלים. התקרבנו מאוד, עד שלבסוף כבר לא רצינו להיפרד. התחתנו.
היום בתי כמעט בריאה, ועדיין יש לנו עוד ילד קטן במשפחה: בן מקסים.
