הסיפור שלי התרחש לפני חמש עשרה שנה. ילדה מהפנימייה הביטה בי בעיניה הירוקות למשך כמה דקות ופתאום שאלה: “יש לך בת?” “לא,” עניתי מופתע.
היא נאנחה והביטה בי בעצב ואמרה: “לא היית רוצה?” בזמן שעיכלתי את המילים שלה, היא המשיכה: “אני יכולה להיות הבת שלך. אם תרצה, כמובן…”
המחשבות שלי התרוצצו. יש לי בן בן 20. לא הרגשתי צורך לילד נוסף. אבל המשפט שלה, “בת אף פעם לא מיותרת,” והעיניים הגדולות שלה נשארו איתי.
תמיד חלמתי על בת. רציתי נסיכה קטנה שאקנה לה שמלות, תכשיטים, בובות, שאתאפר איתה, ואשחק איתה משחקי בנות. אבל היה לי בן, ולא העזתי להביא עוד ילד לעולם. וחשבתי: אני היום כבר גבר בוגר. לא בטוח שאוכל לגדל ילדה, נכון? במיוחד כשהחלום על בת ליווה אותי תמיד. “בטח שכן!” עניתי, והיא קפצה עליי בחיבוק כאילו אנחנו יחד מאז שנולדה.
באותו חיבוק, היא העניקה לי את כל האהבה שצברה בשנים שחיה בפנימייה. עינת היתה בת חמש. היא הגיעה לפנימייה כשהייתה בת שנה וחצי בלבד. הוריה נהרגו בתאונת דרכים שבה מתו שבעה אנשים. מאז, עינת רק חלמה על משפחה, אבל בגלל שרבים מהפנימיות מלאות, ההמתנה של עינת התארכה.
אתם לא יכולים לדמיין כמה היא שמחה לקבל משפחה חדשה, איך למדה בעל פה את שמות כל הקרובים החדשים שנכנסו לחייה. כולם התאהבו בה מיד, כי עינת היתה ילדה מתוקה ואהובה. אשתי התאפקה בהתחלה מול הרעיון שלי, אבל נשבתה בקסמיה של עינת מהרגע הראשון. עינת התחילה מיד לקרוא לנו אבא ואמא, ואשתי אפילו לא יכלה לחשוב על להיפרד ממנה.
הכל הלך לה בקלות, עינת השתלבה במהירות עם בני גילה. כשהגיעה לכיתה א’, בלטה באינטליגנציה ובחשיבה הלוגית שלה. לאחרונה מצאה תחביב חדש עינת כותבת שירים. היא הפכה לאהובה על כולם, ואני מודה לגורל שדווקא באותו יום הלכתי לבדוק את הפנימייה שלה.
